נועה אפשטיין ותומר אפלבאום

יעל סנדלר (25)
גרה בתל אביב, נוחתת מניו יורק

היי, מה מביא אותך מניו יורק לישראל?

אני מגיעה מקליפורניה, אבל הטיסה הישירה מסן פרנסיסקו בוטלה, אז נאלצתי לעשות קונקשן בניו יורק. חזרתי מהמשפחה בקליפורניה, ההורים והאחיות. אני לומדת סיעוד באוניברסיטת תל אביב, וכשהלימודים והעבודה הפסיקו, עליתי מיד על מטוס להיות עם המשפחה.

איך היה שם?

קצת יותר קליל מבישראל, כי עברתי מהדירה הקטנטנה שלי בתל אביב לבית גדול, ושם גם מעודדים לצאת לפארקים ולהליכות, אז אפשר להתאוורר. כבר שנים שלא היינו כל המשפחה כל כך הרבה יחד. חששתי שנימאס אחד על השני, אבל זה היה מדהים. ההורים שלי עבדו מהבית ושתי האחיות הצעירות שלי היו כל הזמן בבית. הצטערתי לעזוב.

מאיפה העברית הכמעט מושלמת?

ההורים שלי רוסים, שניהם עלו ממולדובה לישראל. גרנו בחיפה, וכשהייתי בת שנתיים וחצי עברנו לארה"ב. גדלתי על רוסית, ואז אנגלית, אבל שבוע אחרי שסיימתי תיכון כבר הייתי בארץ, בגרעין צבר, ושם למדתי עברית. רציתי להיות לוחמת, הייתי בחילוץ והצלה, הייתי בחפ"ק מ"פ, הייתי קלעית, כל הבלגן. אמרתי, אם כבר לעזוב הכל, אז שאעשה משהו משמעותי, שאגדל את עצמי מחדש. וזו באמת התגלתה כחוויה מטורפת.

איך אמריקאית בת 18 מגיעה לגרעין צבר?

אני מגיעה ממשפחה שבה אבא שלי ואבא שלו ואבא שלו היו בצבא האדום, ויש לי לא מעט משפחה בצפון. אבל האמת היא שתמיד הרגשתי קשר לישראל, תמיד הרגשתי יהודייה גאה. לא היה נראה לי הוגן שאני אגיד שאני יהודייה שאוהבת את הארץ, בלי לתת מעצמי.

ואיך זה היה בשבילך?

קשה. ראיתי דברים קשים, שירתתי הרבה זמן באיו"ש. הייתי חיילת בודדה, וגרתי בקיבוץ כיסופים, שזה החור של החורים. זה היה בזמן צוק איתן, היו כל הזמן רקטות, ואני לא הכרתי את זה. כל יום עפו מעליי טילים וכל יום הייתי שומעת על אנשים שנהרגו להם חברים בצוק איתן. בחיים לא חוויתי דבר כזה. היו לי חיים די רגילים בארה"ב ופתאום אתה שומע בכי של אנשים אחרים על חבר שנהרג בצוק איתן, ואת כואבת איתם למרות שלא הכרת את החבר שלהם, אפילו אותם את לא מכירה היטב. פתאום הרגשתי נורא לבד. בכיתי כל יום במשך תקופה. גם הייתי סגורה בבסיס, וכשיכולתי לצאת — לא באמת היה לאן. תמיד אותם 30 אנשים סביבי. ברגע שיכולתי, עברתי לגור ברמת גן, ומשם עברתי לתל אביב. הבנתי שאני לא קיבוצניקית, שזה לא מה שמתאים לי. היום אני יכולה להגיד שיש הבדל רציני ביני לבין חברות שלי שנשארו בארה"ב. התבגרתי מאוד, למדתי לקחת דברים בפרופורציה. אחרי שהייתי קלעית יצאתי לקורס חובשים, ושם התחיל הרומן שלי עם עולם הרפואה והטיפול. משם היה ברור לי שאני ממשיכה ללמוד סיעוד. עכשיו אני חוזרת כי הלימודים עומדים כנראה להתחדש.

כנראה?

הפסיקו את הלימודים באוניברסיטה, אבל כנראה עוד מעט אנחנו חוזרים להתנסות, כלומר למחלקות בבתי החולים. עוד לא קיבלנו הודעה רשמית, אבל השמועה היא שאנחנו חוזרים ב–5.5, אז מכאן אני ממשיכה לבידוד ואחזור קצת באיחור.

מה תעשי אחרי שתסיימי את התואר?

אחזור לארה"ב, כדי להמשיך בתארים ולהפוך ל–Nurse Practitioner.

מה זה?

זה תפקיד שהוא איפשהו באמצע בין אחות לרופאה, ולצערי בארץ הוא לא התפתח. מהצד של הסיעוד, עובדים הרבה יותר צמוד לחולה, מכירים אותו, קשובים אליו, לא נותנים אבחנה והולכים, כמו רופאים. מהצד השני, בתפקיד הזה את ממש חלק מהצוות הרפואי הגבוה, מקבלים החלטה לגבי דיאגנוזה, אפשר להחזיק קליניקה פרטית, את יותר עצמאית ומקבלת החלטות. זה כמעט רופא. אלה לימודים ארוכים ורציניים.

אז למה לא להיות רופאה?

אני אוהבת את ההתפתחות מסיעוד — את ההזדהות עם המטופלים, הקירבה והחיכוך איתם. אני יושבת איתם, מכירה אותם, בוכה איתם, מלווה את המשפחה. זה קשה אבל הרבה יותר אנושי ומקרב. אני מעדיפה את זה ככה. זה חשוב.

עוד במדור טיסות נכנסות / טיסות יוצאות || "אני מקווה שאבא מחכה לי, לא נשאר לו הרבה זמן""גרתי בסין, למדתי להכיר סינים. הם הרבה יותר חכמים מאיתנו" "אם אני הולך למות, לפחות שיקברו אותי פה"

צילום: תומר אפלבאום

"להתפקרות יש גם יתרונות, בבנק למשל"

עדינה וייסבלט (26)
גרה בבית שמש, ממריאה לניו יורק

היי, למה את טסה לניו יורק?

כדי להגיע ממנה למרילנד. סבתא שלי נפטרה מקורונה — עברו בסך הכל שלושה ימים מאז התסמינים עד שמתה. אבא שלי בסיכון גבוה בגלל התקפי לב ושבצים שעבר, אז אני נשלחתי לדודה שלי שטיפלה בה, כדי לתמוך בה ולעזור לה עם כל הסידורים.

ושבעה?

עשינו שבעה בזום, זה די נורא. כל כך רציתי לחבק את אבא שלי ולנחם אותו על המוות של אמא שלו, אבל כבר חודשים שכולנו נמנעים מלראות אותו. אבא שלי הוציא כיסא לחצר, ומקבל את מי שבכל זאת מגיע ממרחק של שני מטרים. אחותי התאומה ואני עשינו משמרות בזום, כדי שכשאין אף אחד, אבא לא יישב מול מסך ריק. אז מדי פעם מגיע מישהו, אומר כמה מילים והולך.

תספיקי להלוויה?

כנראה שכן, דודה שלי עיכבה אותה כדי שהגופה תעבור טהרה. בעיקרון כבר אסור לעשות את זה עם גופות של חולי קורונה, אבל היא התעקשה ומצאה בית קברות שהיה מוכן, ולכן ההלוויה התעכבה.

למה זה היה לה חשוב?

מתוך כבוד לסבתא. אני באה ממשפחה דתייה.

לא רואים.

נכון, כי בגיל 14 הפסקתי להאמין. עלינו לפני 22 שנה לבית שמש, ואנחנו שם עד היום. אנחנו במקור תאומים בנים, עוד בת, ואחותי התאומה ואני. אח שלי זכרו לברכה מת מסרטן כשהיה בן 29, והשאיר אישה וילדים קטנים. הוא היה חולה במשך שש שנים. אני זוכרת שלפני שהוא מת, ביום כיפור, גילגלתי אותו על כיסא גלגלים לבית הכנסת. כולם בכו וצעקו את תפילות יום כיפור. תוך כדי תפילה שאלתי פתאום את עצמי, למי אנחנו מתפללים, שאין שם מישהו שמקשיב.

הרגשת נבגדת על ידי אלוהים?

זה מטומטם להגיד, כי מי שמאמין, מאמין למרות כל מה שקורה, אבל אז עם אחי וגם עכשיו עם הקורונה הזאת, צריך אמונה מאוד חזקה. כנראה שנפלתי על זה. אחי ידע כשהוא עמד למות.

למה הכוונה?

בניגוד לאחיו התאום שהיה קצין בצבא, האח הזה היה יותר חרדי. מאז שמלאו לי 12, הוא שמר ממני נגיעה. גם כשעשינו משמרות בבית החולים, הוא העדיף שלא אגע בו אלא אקרא לאחות, ואם היה הכרח, אז רק עם כפפות. בהפסקות. אבל יום אחד הוא ביקש ממני להחזיק לו את היד, והחזיק אותה הרבה זמן. למחרת הוא נפטר. זה חרא. זה נורא לראות אבא שקובר את הבן שלו. ואני לא יכולה לדמיין מה עבר על אח שלי, שקובר את התאום שלו. בכל יום הולדת הוא עולה לבית הקברות. ידעתי לפני אחרים שהוא מת.

איך ידעת?

אני הייתי מתנדבת בבית חולים בשירות לאומי, ועשיתי הרבה שיחות טלפון למשפחות. יש ניסוח מאוד מסוים כשאומרים למשפחה להגיע לבית החולים, ועוד לא מספרים שהחולה מת. אחי הרים את הטלפון והוא אמר לי מה אמרו לו בטלפון. אמרתי לו, זהו זה, הוא כבר לא איתנו.

שינית את הכל בבת אחת?

מיד אחרי הפנימייה הדתית שהייתי בה, עשיתי שירות לאומי בבית החולים סורוקה בבאר שבע, ושם התנפצה הבועה. הם הוציאו אותי לברים, איתם עישנתי לראשונה, ופתאום הכל נפתח, חירות מוחלטת. הכרתי כל כך הרבה אנשים שלא נחשפתי אליהם קודם — גברים ערבים שמדברים איתי בגובה העיניים. פתאום היתה ההבנה הזאת שאף אחד לא מסתכל עלייך ואת יכולה לעשות כל מה שאת רוצה. ואז הגיעה תקופה של שיגעון ובילויים וספטום באף ופירסינג בלשון וקעקועים ונסיעות לחו"ל ובחורים ולאכול שרימפס. עברתי מקיצוניות לקיצוניות.

ועכשיו?

נראה לי שאני מחפשת את דרך האמצע. חזרתי לגור בבית שמש כדי להתקרב שוב להורים שלי, אחרי שהיה בזמנו קצת נתק, ואני מכבדת אותם. אני חילונית, אבל עדיין יש הרבה קודים שאני לא מבינה בחילוניות, ולפעמים אני עדיין מנשקת מזוזה או מברכת, מתוך הרגל חזק. להתפקרות שלי יש גם יתרונות בבית שמש.

כמו למשל?

הבנק שלי חרדי, אז מעדיפים שם שלא אופיע בסניף. הם שומעים את השם ואומרים, זאת זאתי, עזבו, תעשו מה שצריך בטלפון. זה אחלה בונוס.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ