"במהלך המסע הבנתי: אני צריך לחזור הביתה. זה לא החזיק"

נועה אפשטיין
צילום: תומר אפלבאום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
טיסות נכנסות / טיסות יוצאות
נועה אפשטיין
צילום: תומר אפלבאום

נייתן קירק (35)
גר בניוטונארדס, צפון אירלנד, ממריא ללונדון

היי, מה הביא אותך לפה?

ניסיתי להישאר בבית, אבל זה לא עבד.

בגלל הקורונה?

לא, עוד לפני. אני חייב לנסוע ממקום למקום.

איפה הבית?

עיר קטנה ליד בלפסט. עזבתי את הבית בגיל 16. גמרתי תיכון והצטרפתי לצבא הבריטי.

כדי להתרחק?

כן, ובשביל לחוות משהו שונה. אחרי הצבא למדתי צביעת בתים ועברתי לאוסטרליה וניו זילנד. קפצתי הרבה לפה ולשם, ארה"ב, הרבה הודו.

למה הודו?

זה מקום שאני נמשך אליו שוב ושוב. במצטבר ביליתי שלוש שנים בהודו. אם הייתי יכול, הייתי חוזר שוב עכשיו. היתה תקופה שחייתי שם בכפר קטן מאוד בצפון, שאף אחד לא דובר בו אנגלית. הייתי הזר היחיד. נשארתי שם כמה חודשים.

אפילו שלא יכולת לתקשר עם אף אחד?

הרגשתי נוח. זה מעבר לשפה. בשבועות הראשונים הכלבים בכפר לא הפסיקו לתקוף אותי. אחר כך נרגעו. הלכתי לחתונות וככה הכרתי את כולם, והייתי עוזר להם במטלות של יום־יום. צבעתי בניינים, והייתי הולך לשדות וסוחב שקים של כרובים וכרוביות למכור בשוק. מטלות קטנות, לצד לא מעט וויסקי וחשיש. עכשיו אני חוזר הביתה כי יש לי שם עבודה, ובאוקטובר אמשיך לצרפת לחודשיים של בציר ענבים יחד עם חברים.

אתה ממש נווד.

כן, כבר הרבה זמן. לפעמים זה מתיש. לפעמים זה נהדר. בשנה שעברה היתה לי תובנה: אני חייב לחזור הביתה ולהתחיל את החיים שלי שם.

מה הביא לתובנה הזאת?

עבדתי בקליפורניה, טיילתי שם. יש לי בת זוג במיאמי. היינו בקליפורניה תקופה ואז נסעתי הביתה, עליתי על אופניים והתחלתי לרכוב. רציתי להגיע לאיסטנבול.

איסטנבול!

כן, רציתי קצת זמן לחשוב. יצאתי מהדלת בבית ההורים ודיוושתי עד דבלין. זה לקח יומיים. היה במסע הזה גשם ושלג ולא מעט קור. מדבלין לקחתי מעבורת לוויילס ואז לצ'סטר באנגליה ומשם דרומה ללונדון, דובר ודנקירק בצרפת. המשכתי לרכוב דרך אמסטרדם, קלן ובוואריה, עד פסאו שנמצאת בגבול גרמניה ואוסטריה. משם לסלובניה — אולי סלובקיה? — ואז הונגריה ורומניה. זה לקח שלושה חודשים, אבל עשיתי הפסקות.

ומרומניה?

בבוקרשט פגשתי את ההורים שלי לחג, ואז אמרתי, טוב, מספיק עם זה. הם המשיכו עם האופניים שלי לבלפסט, ואני המשכתי לחודשיים בדראמסלה. ואז החלטתי לחזור הביתה.

אז מה אתה עושה פה?

חזרתי לבלפסט כדי להתיישב, אבל מחשבות לחוד ומציאות לחוד. אחרי כמה חודשים הבנתי שאני חייב להתחפף. החלטתי לנסוע לישראל.

יהיו שיגידו שאתה בורח ממשהו.

הרבה שנים גם אני חשבתי ככה. ממה אני נמלט? מה לא טוב לי? הרי יש לי יופי של משפחה וחברים שם. אבל נראה לי שאני פשוט זקוק לחוות את העולם. את השיחות, את האנשים.

מה למדת מהנדודים האלה?

שאנשים רוצים לעזור. להיות בנדודים זה להיות מאוד חשוף ופגיע — כלכלית, ביטחונית, נפשית. אין לך את הקשרים שלך מסביב ויכולת להרים טלפון לחבר שיבוא לעזור. למדתי לסמוך על הנכונות של האנשים ולהאמין שיהיה בסדר, והם בדרך כלל לא מאכזבים אותי. להיות בתנועה עושה לי טוב. ובמקומות הטובים יש לך קראק עם אנשים.

קראק?

כן, CRAIC — זה סלנג אירי. האווירה, הצחוקים והדיבור שיש עם אנשים קרובים. זה הבנאדם שאתה מכיר מהסנדוויצ'ייה או הפיצוצייה ויש לך דיבור טוב איתו. זה גורם להרגיש בבית.

כשאתה פוגש חברים מהבית, מי מקנא במי?

הם אומרים כמה כיף לך שאתה מסתובב כל הזמן בעולם, ואני עונה שזה לא קל וזה לא לכל אחד. לא פעם אני חושב, למה אני לא יכול פשוט להישאר בבית ולהקים משפחה?

לא מאוחר, אתה צעיר.

נראה מה יהיה. מה שבטוח זה שאהיה חייב לגדל את הילדים שלי בצפון אירלנד.

למה?

בגלל הקראק! אין על האווירה בצפון אירלנד. 

ינאי שטיר, בן 23. גר במודיעין, נוחת מפרנקפורטצילום: תומר אפלבאום

"בעבר לא הייתי יכול לנהל שיחה כזאת בחופשיות. הכל בזכות הפוקימון"

ינאי שטיר (23)
גר במודיעין, נוחת מפרנקפורט

היי, למה יש לך בובות פוקימונים על התיק?

הארנב זה סקרובאני והוורוד זה צ'אנסי. הם פוקימונים. אני חוזר מיפן עכשיו. ביפן פוקימונים הם עניין רציני, בכל מקום. אתה רואה גם אנשים בגיל של אבא שלי שקונים אותם. מספר חנויות הפוקימונים בכל מקום לא ייאמן. יש לי עוד עשר בובות ששלחתי הביתה וצריכות להגיע.

מה אתה כל כך אוהב בפוקימונים?

זה הכי קלישאה שיש, אבל את זה שחברות תמיד מנצחת. פוקימון גם מלמד אותך איך להפסיד. יש את הדמות הראשית, אש, והוא לא מנצח את הליגה. הוא כל הזמן מנסה ולא מצליח. בהתחלה הוא במקום 16, אחר כך מקום שמיני, אחרי זה רביעי. אתה בעצם צופה בו נלחם ומפסיד פעם אחר פעם. רק בעונה האחרונה שיצאה השנה — שהיא העונה ה–22 נדמה לי — הוא ניצח.

על מה הם מתחרים שם?

הדמויות הראשיות — אש, מיסטי וברוק — מנסות לצוד פוקימונים. במהלך הסדרה פוגשים אנשים שמדי פעם מופיעים שוב. הקרבות הם נגד אנשים אחרים. ככל שיש יותר קרבות, את נהיית יותר טובה. הם לוכדים כל מיני פוקימונים , שהם בעלי חיים עם תכונות מיוחדות, אבל זה לא אכזרי או משהו. יש את ההרפתקאות, יש את צוות רוקט שמנסה לחטוף לאש את הפיקצ'ו, ויש שמונה מכונים שמתמחים בסוגי פוקימונים. רק אחרי שמנצחים את כל השמונה של האזור, אז אפשר להתקדם בליגה. תמיד הגיבורים שמתחרים לוחצים ידיים בסיום קרב וממשיכים הלאה, וגם עוזרים למתחרים.

במהלך הטיול במזרח. נשאר לטייל בזמן הקורונה

זה מעניין?

היום הסדרה עצמה כבר פחות מעניינת אותי. הפרקים מאוד תבניתיים. כשאני משחק בזה היום בקונסולה, אני מרגיש שאני בעצם נכנס לדמויות שבזמנו הייתי רק צופה בהן בטלוויזיה. זה גם משאיר אותי קצת בילדות, וגם מזכיר לי איך צריך להתנהג. בכלל, אני מרגיש שמשחקי וידיאו נתנו לי כיוון בכל מיני דברים.

תסביר.

מחקרים הראו שמשחקי וידיאו עוזרים לך לקבל החלטות שקולות במהירות. גם את החבר הכי טוב שלי, יונתן, זה שנסע איתי עכשיו לטיול ארוך לקמבודיה ולתאילנד ואז ליפן — הוא חזר קודם ואני נשארתי לטייל בזמן הקורונה — הכרתי על הרקע הזה.

ממשחקי וידיאו?

שיחקתי באיזה משחק וידיאו ומאוד הצלחתי בדמות של סייף, אז הלכתי ללמוד סיף ושם פגשתי את יונתן שלמד גם סיף. גילינו שלשנינו יש אקס בוקס ושנינו אוהבים לשחק באובליביון. זה היה לפני תשע שנים ומאז אנחנו חברים טובים.

חברות כמו בפוקימון.

בדיוק.

באילו מקומות בחיים היית זקוק לעוד ערכים מהתוכנית?

בעיקר במה שקשור בהתמדה. אני בחור ביישן, ואם היית מדברת איתי שנתיים אחורה, בחיים לא הייתי יכול לנהל שיחה כזאת ולדבר בחופשיות. כנ"ל לגבי דייטים. עד גיל 21 לא נפגשתי, בקושי דיברתי עם בחורות. הייתי עסוק בצבא ובדברים אחרים. כשהתחלתי לצאת לדייטים, זה היה איום ונורא. שתיקות איומות שנמשכו לנצח. והדייט האחרון נמשך שלוש שעות שבהן לא הפסקנו לדבר. גם בראיונות עבודה נכשלתי וניסיתי שוב עד שזה עבד. עכשיו אני מדבר מאוד חופשי עם אנשים. ניסיתי כל פעם ללמוד מהטעויות ולהשתפר. זו מורשת הפוקימון. אתה צופה בדברים כילד קטן והם נשארים בראש.

אז מה עכשיו?

יש לי שבועיים בידוד. הכנתי לו"ז. בין השאר אני מתכוון להמשיך עם הסדרה שהתחלתי לכתוב.

תן לי לנחש: פנטזיה.

ממש לא. סדרת משטרה. אני נורא אוהב סדרות פשע — "לותר", "מחשבות פליליות". ומשום מה סדרות ישראליות הן תמיד מאוד פוליטיות או שנוגעות גם לצבא ולמדינות אחרות. אני רוצה לעשות סדרת משטרה קלאסית טובה.

יש לך רקע בכתיבה?

בכלל לא. מקסימום לא אצליח, ואנסה שוב. אפשר לשנות הכל כל הזמן.

עוד במדור טיסות נכנסות / טיסות יוצאות || "כשהייתי בת שמונה, אבא שלי מצא משפחה אחרת. זה סיפור פופולרי באוקראינה" | "פה אני מרגיש על אי בודד. בווינה אני חלק מהעולם" | "הגעתי ללונדון בעקבות טראומה. אני עדיין מתאושש"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ