"אני הכי אוהב את ישראל. ובכל זאת אני מתכוון לעזוב"

נועה אפשטיין
צילום: תומר אפלבאום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
לארוי שטוטלנד
נועה אפשטיין
צילום: תומר אפלבאום

לארוי שטוטלנד (36)
גר במינכן ובתל אביב, נוחת מווינה

היי, מאיפה אתה חוזר?

ממינכן. אני שם כבר ממרץ, אבל אחרי שהייתי כלוא בבית בגלל הקורונה, הגעתי לפה ואמשיך לעבוד פה.

אתה גר במינכן או כאן?

גם וגם. בעיקרון אני גר בישראל. אשתי ואני גרים בתל אביב. עליתי לפני חמש שנים לישראל, אבל בינואר חתמתי על חוזה עם חברה אירופית ומאז אני בעיקר במינכן. אסור לי לעזוב את גרמניה ליותר משישה חודשים בשנה, כי אז אאבד את הסטטוס שלי כעובד שם.

איפה הכי טוב לגור?

מהניסיון שלי — וכבר הייתי ב–45 מדינות בעולם — הכי טוב לגור בתאילנד. אבל אם אני משווה את המערכת הרוסית שממנה יצאתי, לישראלית שאליה עליתי, ולאירופית שבה אני רוב הזמן עכשיו — אני הכי אוהב את ישראל.

למה?

בגלל תחושת החופש. כבר בשדה התעופה אני מרגיש את זה. ברוסיה הכל עובד דרך כסף ושוחד, ואתה בוחר להיות חלק מזה ולציית, או ללכת לכלא. בגרמניה הכל חוקים קשוחים. לכל דבר שאפשר או אי אפשר לדמיין יש חוק ואתה צריך לברר מהו, ואין דרך לעקוף אותו. בישראל מה שצריך לדעת זה לקשקש. ישראלי מדבר עם ישראלי כדי להשיג משהו או להימנע ממשהו, וזה עובד. מבין שלוש האפשרויות, אני מעדיף את הישראלית. ובכל זאת, אחרי חמש שנים בארץ, אני מתכוון לעזוב.

למה?

כי הגעתי למסקנה שאין לי עתיד פה. יש לי פה משפחה שעלתה ב–1989, רובם רופאים, והם חיים פה יפה. הם ישראלים אמיתיים היום. זה היה זמן טוב לעלות. אבל היום זה אחרת. אני ארכיטקט אבטחת ענן ואשתי מעצבת גרפית, ואנחנו רואים שגם אם נעבוד עכשיו 20 שנה קשה בתחומים שלנו ונרוויח יפה — לעולם לא נצליח לקנות דירה. הדירה שאנחנו שוכרים עכשיו בדרום תל אביב עולה לנו יותר מ–5,000 שקל בחודש. ואני מדבר על דירה קטנה מאחורי התחנה המרכזית החדשה. כשחברים שלנו שמעו שאנחנו שוכרים דירה באזור הזה הם התפלצו.

דמיינת את החיים בישראל אחרת?

ציפיתי שיהיה קשה בשנים הראשונות, ואכן היה. למדתי בטכניון בחיפה, ואחרי הלימודים חיפשתי עבודה במשך שנה. 50% מהמקומות שאליהם פניתי אמרו לי שאני "אובר קוולפייד" והחצי האחר לא רצו אותי כי אין לי עברית. בזמן הלימודים עשיתי רק אולפן א'. אבל בעיקר למדתי שאין לי כל כך עתיד פה. המצב בישראל דוחף אותי החוצה מישראל: פוליטית וכלכלית זה נהיה יותר ויותר גרוע. אני מרגיש שיש לי יותר אופציות באירופה, אקבל יותר כסף, יותר נוחות. עכשיו אני עובד בחברה אירופית והלקוחות שלי הם אאודי, פולקסווגן ורנו.

אז הכיוון הוא אירופה?

לא בהכרח. גדלתי וחייתי במוסקבה, חייתי בתאילנד כמה שנים והכרתי את אסיה, חייתי בישראל, עכשיו אירופה. ואולי צריך לבדוק גם את ארה"ב, אם כי הרבה אנשים אומרים שזה לא מקום לחיות בו היום.

מה עם אוסטרליה?

עוד כפר. כמו ישראל.

ישראל היא כפר?

במובנים רבים. כבר ב–2005 חיברתי את התושבים בפרבר של מוסקבה לאינטרנט מהיר — כמו שמוכרים היום בהוט — והתוצאה היתה הרבה יותר מהירה ואיכותית. וכשעזבתי את מוסקבה ב–2014 לישראל, אפשר היה למצוא כבר 100 מגה בייט של אינטרנט באיכות מעולה בכל מקום. היום בתל אביב יש לי 40 מגה בייט ואינטרנט גרוע. גם הבנקים עובדים כמו פעם, וגם החנויות. במוסקבה, אם את רוצה להשיג ראש מקלחון בשתיים לפנות בוקר, אין שום בעיה. בניגוד ליחסי הציבור, סטארט־אפ ניישן וכל זה, ישראל מפגרת מאוד טכנולוגית. זה הפתיע אותי.

איפה אשתך רוצה לגור?

אנחנו מחפשים איזה מקום או רגע או הבנה במקום שנגיע אליו, שנדע שזהו זה, כאן נגדל משפחה. לצערי, זה לא קרה בישראל. בינתיים הכל פתוח.

צילום: תומר אפלבאום

"בתור שליחי חב"ד בווייטנאם, בילינו לא מעט בתחנות משטרה"

מעין (23) ואלכס (22) ראסל
גרים בירושלים, ממריאים למונטריאול

שלום, מה את שותה שם?

מעין: קקאו, אבקת מוקה, דבש וחלב קוקוס.

אלכס: היא שפית מדהימה. ממש לפני שהתחילה הקורונה, עמדנו לפתוח מסעדה בירושלים.

איזה מין אוכל?

מעין: אוכל מבוסס צמחים.

מבוסס צמחים?

מעין: אפשר לקרוא לזה טבעוני, אבל הדגש הוא על זה שזה אוכל מרפא. הרעיון הוא ליצור מאזן נכון של חומציות בגוף. אני יוצרת אוכל מכל מה שגדל והופכת אותו לאוכל הכי טעים.

אלכס: כשאתה אוכל בדרך מסוימת, אתה מרגיש אחרת, האוכל משפיע על מה ומי שאתה.

אלכס, ראיתי אותך זולל פה תפוצ'יפס.

אלכס: ועוד 20 דקות אני הולך להרגיש חרא.

מעין: מותר לחטוא פה ושם. לעולם לא נהיה מושלמים. צריך לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו.

נשמע כמו חלק מתורה רוחנית.

מעין: שנינו גדלנו בבתים דתיים. נפגשנו במהלך מסע רוחני מאוד חזק.

אלכס: על קו 361 לצפת. היא עלתה מקנדה לצפת, ואני למדתי שם. היא התחילה איתי.

מעין: לא נכון!

אלכס: החברים שלי פגשו אותה ואת החברות שלה באוטובוס והתחילו איתן — מה העניינים ומאיפה אתן והדינמיקה הרגילה של בנים־בנות. אני ישבתי בשקט ושמעתי מוזיקה, ואז היא באה אליי ושאלה, "איך קוראים לך?"

מעין: האמת שאני לא זוכרת מי התחיל עם מי.

אלכס: אה הא!

מעין: אני רק זוכרת שישבתי עם חברה טובה והיא הצביעה עליו ואמרה, "מעין, אני חושבת שזה בעלך". אני עניתי: "וואו, אני חושבת שאת צודקת".

מה גרם לו להיראות כמו בעלך?

מעין: זה היה קשר בין נשמות. שנינו עברנו תקופה סוערת, אני טיילתי הרבה וגם ביליתי זמן בצפת במסע מרפא, מחפשת את עצמי כאדם, כיהודייה, כישראלית, כקנדית, כאמנית. אלכס מקונטיקט והיה במסע כזה בעצמו. כשראיתי אותו זו לא היתה אפילו הרגשה פיזית, קשה לתאר את זה, ידעתי שהנשמות שלנו קשורות.

אלכס: שנינו עברנו באותו זמן גדילה מאוד חזקה. באנו לצפת, שהיא עיר מאוד רוחנית ועתיקה. זה היה זמן קריטי ורב השפעה עבורנו. במהלך הזמן הזה יצאנו ואחרי כמה חודשים התארסנו. עכשיו אנחנו נשואים כמעט שנה.

רגע, אבל למה לא פתחתם בסוף את המסעדה?

מעין: קיבלנו הזדמנות לנסוע חינם לווייטנאם! היינו שליחים בבית חב"ד. זו לא היתה החלטה קלה, אבל אמרתי — מסעדה אני יכולה לפתוח בשנה הבאה. בדיעבד, זה הציל אותנו מכישלון כלכלי בעקבות הקורונה.

מה עשיתם שם?

אלכס: דאגנו למטיילים הישראלים למה שהם צריכים. יצא לי לבלות לא מעט בתחנות משטרה כי הישראלים מסתבכים סדרתיים בצרות. היינו אבא ואמא של צעירים ומבוגרים מאיתנו.

מעין: היינו ארבעה חודשים בהאנוי ואז המשכנו לכמה שבועות בהודו. חזרנו עם זה (מצביעה על הבטן). עוד שלושה חודשים יהיה לנו תינוק.

בשעה טובה.

מעין: תודה רבה, ותודה להשם!

אז מה יהיה במקום המסעדה?

מעין: אני עובדת על גלידה מבוססת צמחים, וגם על ספר שייקרא "טריקים לנשמה" (Soul Hacks) ויאסוף כל מיני דרכים להתחבר לנפש.

אפשר דוגמה?

נגיד, "שמע ישראל" שכולם מכירים? אז כתוב "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". בכל לבבך, למה לבבות ולא לב אחד? הרעיון הוא שיש שני לבבות — נפש אלוהית ונפש בהמית, ואף אחת לא טובה מהאחרת. הנטייה היא להיות קיצוני לצד אחד, וקשה למצוא את האיזון בין השניים. צריך לזכור שהמטרה היא להיות חלק בעולם באמצעות שתי הנפשות האלה כדי לאהוב את עצמך. יהיו גם איורים חמודים.

את לא צעירה מכדי להפוך למורה רוחנית?

זה לא שאני אומרת לאנשים מה לעשות ומה לא לעשות, אבל אני כן מאמינה שכמו כולם, יש לי משהו לתת לעולם. גדלתי בבית חב"דניקי, שבו ההנחה שביום שבו נולדת, זה היום שבו אלוהים החליט שהעולם לא יכול להמשיך בלעדיך. לכן אני חייבת לתת את מה שיש לי, צעירה או לא.

עוד במדור טיסות נכנסות / טיסות יוצאות || "במהלך המסע הבנתי - אני צריך לחזור הביתה. זה לא החזיק" | "כשהייתי בת שמונה, אבא שלי מצא משפחה אחרת. זה סיפור פופולרי באוקראינה" | "פה אני מרגיש על אי בודד. בווינה אני חלק מהעולם" | 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ