בר לוי לב ארי מסמן עוד "וי" ברשימה של דברים שהוא צריך להספיק במהלך החיים

ליאת אלקיים
ליאת אלקיים
צילום: תומר אפלבאום
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
בר לוי לב ארי מחזיק מזוודה בנמל תעופה בן גוריון
בר לוי לב ארי
ליאת אלקיים
ליאת אלקיים
צילום: תומר אפלבאום

בר לוי לב ארי, 23, מתגורר בהרצליה. נוחת מבודפשט, הונגריה

שלום, אפשר לשאול איפה היית ומה עשית?

אני באמצע תקופת הבחינות, היה לי חופש וחיפשתי את הטיסה הכי זולה. מתברר שהיא היתה להונגריה, וזה התאים לי. זה היה עוד וי בבאקט ליסט שלי.

באקט מה?

באקט ליסט. רשימה של כל מה שצריך להספיק לעשות לפני סוף החיים. אני רציתי לנסוע להונגריה בגלל שסבא שלי משם.

ואיך היה?

נחמד מאוד. נסעתי גם לבלגרד שבסרביה, כדי לפגוש חבר, ומשם המשכתי לנובי סאד. האוכל הסרבי הפתיע אותי לטובה, המון בשר עם גבינות והכל טעים. משם חזרתי לבודפשט, וישנתי בדירה של מישהו שהכרתי ביום שנחתתי. פגשתי גם שני אנשים שלקחו אותי לסיור בארמון.

נשמע שאתה מתחבר בקלות.

כשמחייכים המון ומקשיבים למה שלאנשים יש לומר, מרבית האנשים מוכנים לשתף.

לא פחדת ללכת לישון אצל מישהו שרק פגשת?

זה תלוי בתחושות הבטן, בכמה אתה סומך על הבנאדם. עם הזמן אתה הופך להיות יותר חד ויותר מדויק. יש לי ניסיון בזה.

טיילת הרבה?

נולדתי בארץ, ועזבנו כשהייתי בן שנה בערך כי אבא שלי עובד בתעשיית ההיי־טק. עברנו לאירלנד, משם להולנד ומשם לקליפורניה. בגיל 17 עברתי לגור לבד בשווייץ כדי ללמוד, ומשם המשכתי בדרכי לישראל, כדי להתנדב לצבא. בינתיים אבא שלי חזר לארץ, אז החלטתי להישאר בישראל ולסיים כאן את הלימודים. מכאן אני אמשיך הלאה. עוד לא הגעתי לנקודה בחיים שלי שבה אני מוכן להכות שורשים. אני מקווה שתהיה נקודה כזאת.

בעצם, למה לא נשארת בשווייץ ללמוד?

זה היה לי קשה ולא הסתדר. הפסקתי אחרי שנה, כי לא הייתי מוכן מבחינה נפשית להמשיך עם לימודים בשלב הזה. אבל הנה, עכשיו אני מסיים את התואר הראשון שלי בפסיכולוגיה.

למה בחרת להתנדב לצה"ל?

שירתתי שירות צבאי מקוצר בשריון. זה היה לי חשוב, כי חשבתי שבצבא אוכל לרכוש כלים לחיים שחסרים לי. הגעתי למסקנה שדרך הצבא אוכל להשיג אותם בזמן הקצר ביותר. ואכן השגתי.

מה השגת למשל?

סיבולת נפשית, חוזק מנטלי ומשמעת עצמית. חשבתי שככה אני אוכל להתאפס על עצמי וצדקתי. כשסיימתי את הצבא חליתי בסרטן, וזה לא השפיע עלי. זה משהו שהצבא עזר לי איתו. הזמן בצבא עזר לי להתמודד עם האבחנה. המחלה לא הורידה אותי.

רפואה שלמה. מה קורה איתך עכשיו?

הכל איתי בסדר. היה לי סרטן שדומה ללימפומה, גידול בזרוע, שהיה יותר גדול ממה שנראה. הוציאו אותו ואחרי זה עברתי הקרנות ואני ברמיסיה, אפילו יש לי מלגת הצטיינות בלימודים במרכז הבינתחומי ושמרתי אותה.

ריספקט. תגיד, לימודי הפסיכולוגיה עזרו לך להתמודד עם המחלה?

לא. זה לא עזר במיוחד. הדבר היחיד שהלימודים עזרו לי בו הוא שבשיחות שלי עם רופאים יכולתי להבין טוב יותר את המושגים הרפואיים. הרופאים בארץ הם אדישים, אפילו אנטיפתים.

ועדיין, משהו בטח עזר, כי אתה נשמע כל כך רגוע, אפילו כשאתה אומר את זה.

כדי לעבור את זה הייתי שואל את עצמי שלושה דברים: מה הדבר הכי רע שיכול לקרות, מה הסיכוי שזה יקרה ואם זה יקרה איך אני הולך להתמודד עם זה. אבל מרבית הזמן לא חשבתי על זה והכל היה טוב ויפה.

אז מה נשאר לך עוד בבאקט ליסט?

רישיון צניחה חופשית, רישיון צלילה, רישיון נהיגת מירוץ, לטייל במדינות שונות ולהכיר תרבויות אחרות, לטעום סוגים שונים של אוכל, לבנות משפחה, לעשות קריירה, להכיר כמה שיותר אנשים. יש לי עוד סמסטר לתואר הראשון ואז אני רוצה ללמוד לתואר שני. בין לבין אני צריך עוד לעשות את הטיול של אחרי הצבא. השאיפה היא לטייל עם תרמיל גב באירופה, אבל אם ישכנעו אותי ללכת להודו, גם בסדר. האמת, אני כל הזמן רק מוסיף דברים לרשימה שלי.

גיא מידני, מארי רודר ואסף אל־יגון

גיא מידני, 23, מארי רודר, 23, אסף אל־יגון, 23, כולם מתל אביב. מארי ממריאה לברלין, גרמניה

שלום אפשר לשאול מה עשית כאן בישראל?

מארי: הייתי פה שישה חודשים באוניברסיטת תל אביב, במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים. למדתי לימודי המזרח התיכון ופוליטיקה. אסף וגיא היו השותפים שלי וגרתי איתם.

וואו, העברית שלך נשמעת טוב.

מארי: אנחנו לומדים גם לקרוא ולכתוב ערבית ועברית ועכשיו, אחרי השהות בישראל, אני יכולה ממש לדבר. זו אחת הסיבות שרציתי לבוא הנה לתואר הראשון, כדי ללמוד את השפות.

ומה הסיבות הנוספות?

מארי: לפני שלוש שנים גרתי בירושלים שנה. התנדבתי במרכז לאנשים עם אוטיזם וממש אהבתי את ירושלים ורציתי לחזור לארץ. אני אוהבת את ישראל. הייתי רוצה לגור פה עוד. אני מקווה לחזור הנה בשנה הבאה, כרגע זה קצת קשה עם הוויזה.

גיא: אני שם לה טבעת, היא פה לעוד שישה חודשים (צוחקים).

מארי: יש פתרון לכל דבר ואני אמצא אותו.

מה היתה הסיבה שבחרת לנסוע לישראל בפעם הראשונה?

מארי: אבא שלי גר בישראל בשנות ה–70, היה מתנדב בקיבוץ. אמנם הוא היה פה רק לכמה חודשים, אבל הוא כל הזמן דיבר על התקופה הזאת ואני רציתי לבדוק בעצמי, להבין מה יש פה.

אסף: היה לה, מארי, איך לימדנו אותך שאומרים?

מארי: תרביץ חשמל.

אסף (צוחק): תסביך אשמה.

באמת היה לך?

מארי: ממש לא. אלו לא הרגשות שמעורר בי המקום הזה. הכרתי פה הרבה אנשים ונוצרו יחסים עמוקים. כשאתה לומד על מקום וגם נמצא בו ומדבר עם אנשים שגרים בו, אתה מבין אותו הרבה יותר טוב. אבל זה אף פעם לא מספיק, תמיד אפשר ללמוד עוד.

במה התמקדת בלימודים?

מארי: בתואר הראשון שלי חקרתי תנועות איסלאמיות רדיקליות, בתואר השני אני מקווה ללמוד דיפלומטיה או יישוב סכסוכים או לימודי ביטחון שאפשר ללמוד כאן באוניברסיטת תל אביב.

החיים בישראל שינו את הפרספקטיבה שלך על המזרח התיכון?

מארי: לא היה מעבר בדעות שלי מנקודה A לנקודה B. לפני שבאתי לישראל התמקדתי יותר בקונפליקט ישראל־פלסטין וחשבתי שאני אתעסק בזה. אבל להיות פה ליד כל המדינות האלה שמקיפות את ישראל מקרב אותך לנושאים אחרים וכאן דווקא פיתחתי עניין בסוריה ועשיתי מחקר על נשים באופוזיציה החילונית הסורית. תפקידן של נשים באופוזיציה הזאת מעניין, כי בעיני הוא מסמן את המפתח לשינוי. העובדה שנשים לוקחות תפקיד אקטיבי במאבק הסורי מאפשרת להן להיות כוח מרכזי שמרכז תשומת לב. הן מייצרות הרבה יותר רעש מגברים בעולם הערבי. למרות שאין הרבה נשים באופוזיציה וכרגע הן נלחמות על הדברים הבסיסיים ולא על סוגיות של העצמה נשית.

איפה נשות האופוזיציה מרוכזות?

כרגע בעיקר בטורקיה. הן לא הכירו בממשלה החדשה והן לא יכולות לפעול בחופשיות בסוריה, שבה אנשים נחטפים כדרך להשתיק את הקולות החילוניים. נשים הן הקורבנות השכיחים של החטיפות האלה, שהמטרה העיקרית שלהן היא להשתיק אנשים. איש אינו יודע לאן החטופות הולכות ואם הן יחזרו, אין שום דרך לחפש אחריהן ואיש אינו יודע אם הן מתות או חיות.

איך את חוקרת את הנושאים האלה?

קוראת מאמרים בעיתונים ובאתרים באינטרנט, אין דרך אחרת. נותרה לי עוד שנה ללימודים ואני מקווה לחזור בשנה הבאה לישראל, ללמוד פה.

אף על פי שהרבה יותר זול בברלין וכל כך הרבה ישראלים מהגרים אליה?

קשה כאן יותר כלכלית, אבל לטעמי זה שווה את המאמץ. זה משהו במנטליות הישראלית שמושך אותי הנה, שאני מרגישה איתו נוח. בשבילי זו היתה חוויה נהדרת, לחיות עם ישראלים. גרמנים הם הרבה יותר מרוחקים. השותפים שלי לקחו אותי למשפחות שלהם לארוחות שבת ובחגים, זה היה מאוד יוצא דופן. השותפים גרמו לי להרגיש חלק מהמשפחה שלהם וזה מיוחד. הסתדרנו ממש טוב ביחד. רק הדירה היתה יותר מבולגנת מאשר בגרמניה, זה בטוח.

כתבות מומלצות

דיוקנאות של כתבת אל-ג'זירה שירין אבו אקלה בתערוכה לזכרה בעיר ג'נין, לפני כשבוע

חדשות היום, 25.5

קורס העריכה הדיגיטלית של הארץ

"הארץ" מוציא לדרך את המחזור השלישי של קורס העריכה הדיגיטלית

התאונה בכביש 6, הבוקר

חדשות היום, 24.5

רגב בוועדת הכנסת, בחודש שעבר

חדשות היום, 23 במאי

מתחם בדיקות קורונה בתל אביב, בינואר

חובת הבידוד למי שמתגורר עם מאומת לקורונה מבוטלת החל מהיום

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ

כתבות שאולי פספסתם

בת ים

שתי דירות במחיר אחת: האם זהו עתיד תחום הפינוי-בינוי?

אפליקציית קלארנה. החברה נמצאת במגעים לגיוס סבב חדש לפי שווי שנמוך בכ-30% מהשווי שקיבלה לפני שנה בלבד

"היערכו לגרוע מכל": נבואות החורבן בהיי-טק מתחילות להגשים את עצמן

בניין דירות בחולון

לקחתם משכנתא בחודשים האחרונים? גם אתם כבר שילמתם על עליית הריבית

"כשבאנו לקבל משכנתא לרכישת הבית, התברר שהבעיה לא פשוטה כלל"

הריבית במשק מזנקת – מה כדאי לעשות עם ההלוואות שלקחתי?

המשווקים של פוליסות החיסכון הם סוכני הביטוח, שנהנים מעמלות שמנות

"הציעו לי להעביר את החיסכון מאלטשולר. האם כדאי לי?"