בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מוזיקת אייטיז? בעתיד לא יהיה ז'אנר תקופתי, וגם לא יהיו להקות כמו הביטלס

10תגובות
הביטלס צוללת צהובה
Snap Stills / REX / Shutterstock

מי שמאזין לכאן88 ברדיו בסופי שבוע, מגלה מהר מאוד שגם בלי להכיר חלק מהשירים אפשר להבין פחות או יותר למה לצפות עוד לפני התו הראשון. כשהתוכנית העיקרית משמיעה שירים בסבב של עשורים, 60–70–80–90, וטביעת האצבע שלהם כה עמוקה, נוצרת ציפייה לז'אנרים ולסאונד טיפוסיים בהמתנה בין שיר לשיר. זו הברקה של מנהלי התוכניות, משום שהפלייליסט כמכלול פועל כמו שיר אחד קליט: המוח מקבל חיזוק חיובי על כל ציפייה שזוכה לאישוש, וכך גם אחרי שיר חלש יחסית האצבע לא ממהרת להעביר תחנה.

ומה לגבי העשור הראשון של שנות ה–2000, או העשור הנוכחי? מה תהיה המוזיקה של שנות ה–20 במאה הזאת? האם קשה לאפיין את רוח התקופה רק מפני שחסרה לנו ההתבוננות ממרחק הזמן, או שמא "המוזיקה של העשור" היא תופעה מתה?

התפתחויות טכנולוגיות באמצעי הנגינה וההקלטה אמנם השפיעו על סימני ההיכר של המוזיקה לאורך הזמן, אבל אמצעי הייצור וההפצה הם אלה שהשפיעו על טביעת האצבע המוזיקלית של העשורים. אפשר לומר שההורים המיילדים של המוזיקה הפופולרית הם הגרמופון, שהומצא בשלהי המאה ה–19, ושידורי הרדיו מתחילת המאה ה–20. שני אלה הפקיעו מתעשיית חוברות התווים את המונופול על המוזיקה. לראשונה בהיסטוריה מוזיקה הונגשה להמונים מכל המעמדות, התפתחות שיצרה סגנונות נוספים, האיצה תהליכים של פופולריזציה ועיצבה את הזרם המרכזי.

לצד הוזלת התקליטים והשפעתה של תקשורת ההמונים החלו להתפתח גם אמצעי תיווך ושומרי סף: מצעדי פזמונים, מבקרים, תוכניות אירוח ותעשייה של פרסי הישגים והוקרה. תהליכי פופולריזציה של כוכבי תרבות, לא רק במוזיקה, נשזרו בתהליכי קנוניזציה בקנה מידה עולמי. ב–1966 הכריז ג'ון לנון שהביטלס פופולריים יותר מישו. אבל עם כל הכבוד לשיריה הטובים של הלהקה, אי אפשר להבין את הביטלמאניה בלי להביא בחשבון את תחילת העידן של אריך הנגן, השפעת הבילבורד האמריקאי וההופעה בתוכנית הטלוויזיה של אד סאליבן, שהיתה מדורת שבט שסביבה התגודדו 40% מאוכלוסיית ארה"ב.

מצעדי הפזמונים, שנשענים על נתוני מכירות והשמעות, מראים היטב איך כל עשור נשלט על ידי ז'אנר דומיננטי אחד או שניים, בפער עצום מהשאר: בשנות ה-60 היה זה הרוקנרול, בשנות ה-70 בלט הסול, ובשנות ה-80 התבסס הרוק. בצדם בלטו תתי-ז'אנרים ייחודיים, כמו רוק מתקדם בשנות ה-70 או סינתפופ בשנות ה-80, שאף שלא שלטו בזירת ההשמעות והמכירות, הותירו חותם בשל פריצתם בעשור ספציפי ודעיכתם אחריו. אך בשלהי שנות ה–90 החל תהליך שונה: הפערים החלו להצטמצם, עד כדי מפגש בין הז'אנרים. בשנים הראשונות של שנות ה–2000 השתרגו זה בזה הסגנונות פופ, רוק, קאנטרי, אר אנד בי, היפ־הופ וראפ.

מה בעצם קרה בשנים האלה? ראשית, מצעדי הפזמונים החלו להתבסס על נתוני מכירות מדויקים יותר. עד שנות ה–90 הם התבססו על שיחות טלפון מדגמיות לחנויות תקליטים. המעבר לאיסוף נתונים אוטומטי ודיגיטלי גיוון את רשימות ההשמעה ברדיו, כי פתאום התברר שאנשים מאזינים בבית למוזיקה מגוונת יותר. לדיווחים של מצעדי הפזמונים עד שנות ה–90 היה אפקט לולאת היזון חוזר: מה שנחשב פופולרי הושמע יותר ברדיו, נעשה עוד יותר פופולרי והצר את סימני ההיכר הבולטים ששלטו ללא עוררין בתודעה הקולקטיבית.

מי זה עומר אדם?

הדבר הנוסף והמשמעותי שקרה, כמובן, הוא האינטרנט, שהוליד אמצעי הפצה מבוזרים בהשוואה לרדיו ולטלוויזיה, החל בשיתוף קבצים וברשתות חברתיות ייעודיות וכלה באינספור תחנות רדיו אונליין, שירותי סטרימינג ואפליקציות לזיהוי שירים. לנתונים שסיפקו ערוצי ההפצה החדשים היה ערך שלא יסולא בפז לתעשיית המוזיקה, שהתחילה להבין בדיוק גובר והולך אילו סוגי מוזיקה אנשים מחפשים. מ–2005 גרף הז'אנרים החל שוב להתייצב, מגמה שבארה"ב באה לידי ביטוי בעלייתה של מוזיקה שחורה (ראפ בעיקר) ופופ (דאנס אלקטרוני ודומיו), אבל מה היא בעצם שיקפה?

היכולת של אמצעי ההפצה המקוונים להתאים את המוזיקה לכל מאזין יצרה "זנב ארוך". המשמעות היא שגם אם כיום אפשר להצביע על המוזיקה הפופולרית בכל רגע נתון, היא מקבלת פחות חשיפה מזו שמקבלים, במצטבר, שאר סוגי המוזיקה. במילים אחרות, הזרם המרכזי הולך ומצטמק על חשבון העדפות מבוזרות.

Roberto Rodriguez Timba Talmud La Hora - דלג

לא בטוח שבעתיד לז'אנרים מוזיקליים תהיה כלל אחיזה במציאות. כבר היום הסתעפות הז'אנרים למיקרו־קטגוריות עם אינספור קומבינציות משמשת בעיקר ככלי שיווקי או תווית זהות חברתית, אבל לא הרבה מעבר לכך. פרויקט הגנום המוזיקלי של פנדורה, שמסווג סוגי מוזיקה לפי 450 (!) מאפייני סאונד, חושף שהכל נמהל בהכל ושנעשה קשה יותר לדבר על חותם יציב ומובהק של תקופה.

גם אורם של כוכבי התרבות המתרבים מתעמעם יחסית וממילא פונה לקהל ספציפי. היום פחות מוזר לשמוע מישהו שואל "מי זה עומר אדם?" או נשבע שמעולם לא שמע שיר של סטטיק ובן אל. אפשר היה לחשוד שהוא סתם סנוב, אילולא הוא היה מחובר לשירותי סטרימינג שמאפשרים לו לחמוק ממה שלא לטעמו. בשנות ה–60 הדור המבוגר לא היה מסוגל להתעלם מהביטלס גם אילו היה חירש.

Sting - The Rising (Bruce Springsteen Tribute) - 2009 Kennedy Center Honors - דלג

למעשה, תופעה כמו הביטלס לא יכולה להתקיים עוד. קשה בכלל לתפוס איך במאה ה–21 יתהוו סטארים בקנה מידה של אלטון ג'ון, שהקנוניזציה שלו זיכתה אותו בתואר אבירות ממלכת אנגליה. בעוד כמה עשורים אנשים יצפו בטקס ההוקרה של ברוס ספרינגסטין במרכז קנדי, בנוכחותו של לא פחות מנשיא ארה"ב, כמו שאנחנו רואים פרק בערוץ ההיסטוריה על הכתרת קיסרים ברומא העתיקה. הם יידהמו מכך שכוכבי־על איחדו סביבם פעם מאות מיליוני אנשים. לחלופין, הם לא יבינו מה הביג דיל: הבועה הדיגיטלית שבה הם יהיו לכודים תשכנע אותם שהמוזיקה שהם שומעים היא־היא החותם של הדור. לכל אחד תהיה מוזיקת העשור שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו