עתידות

הוגים רבים סבורים שבעתיד נחיה לנצח. אילו הם רק ידעו איך לובסטרים מתים

בר חיון
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
ציור של המשלחת של קיסר סין הראשון בחיפוש אחר סם האלמוות, 18
משלחת מ-219 לפנה"ס של קיסר סין הראשון, צִ'ין שְׁה-חְוָאנְג, בחיפוש אחר אחר סם האלמוות. צייר: אוטגאווה קוניושי (1839)
בר חיון

יש מי שטועים לחשוב שלובסטרים הם בני אלמוות, שיזכו בחיי נצח אילו רק יישמרו מפני נסיבות בלתי צפויות. אך האמת היא שגם אם הם לא נטרפים או חולים, בסופו של דבר הם מתים מוות טבעי. ואולם, אין זה מקרה שהלובסטר מצית את הדמיון בכל הנוגע להארכת החיים באופן בלתי מוגבל. הלובסטרים פשוט אינם מזדקנים.

כל גוף חי מתחדש באמצעות שכפול תאים, אלא שבכל חלוקת תא מתקצרים הכרומוזומים בגרעין, שאוצרים את המטען הגנטי. כדי לשמור על החומר הגנטי, מה שמתקצר בפועל הוא הטלומר, חומר שמגן על קצוות הכרומוזומים בדומה לחתיכת הפלסטיק שמגנה על קצה שרוך הנעל. לבסוף הטלומר נעשה קצר מכדי להגן על הכרומוזומים, והשעון הביולוגי של התא מגיע אל קצו. הלובסטר שייך לקבוצת מינים נדירה שזכתה להתחדשות הטלומרים בכל התאים בגופם. המשמעות היא שלובסטרים אינם מאבדים מכוחם ומוסיפים לגדול, להתרבות, להשיל ולגדל את שריונם מחדש עד יום מותם. והיום הזה אכן מגיע, כשהם מגיעים לגודל שמצריך אנרגיה כה רבה להשלת השריון החיצוני שלהם, עד שהם אינם עומדים במשימה ומתים בתוכו.

מה היה קורה אילו היינו מוצאים דרך לגרום לתאים שלנו לבטא את האנזים שמחדש את הטלומר, ובכך מאפשרים להם להתחלק ללא הגבלה, ללא שעון ביולוגי שיקצוב את זמנם? לצערנו, זהו בדיוק המצב עם תאים סרטניים, שממשיכים להתחלק ללא בקרה וזורעים הרס בגוף.

זו כמובן אירוניה, שעצם פיצוח חיי נצח כרוך בהשלכות שלא נוכל לשאת. האירוניה הזאת, לפחות כיום, שזורה בכל הגישות להארכת תוחלת החיים. ב–80 השנים האחרונות תופסים החוקרים את ההזדקנות יותר ויותר כתהליך ביולוגי שניתן להאט, ואולי אף למנוע. ואולם, לבסוף תמיד מתגלה איזה מלכוד.

מאז 1935 מראים ניסויים כי תזונה על סף הרעבה גורמת לחולדות, עכבישים, כלבים וקופים להאריך ימים ב–30%–40%. החוקרים זיהו את האנזים שגורם להזדקנות ומדוכא כתוצאה מהרעבה, ותיכננו לדכא אותו באמצעות תרופות. לרוע המזל, השיטה הזאת מדכאת במקביל את המערכת החיסונית.

ב–2006 ביצע החוקר היפני שיניה יאמאנקה מניפולציה גנטית שהקנתה לתאי גוף בוגר את התכונות של תאי גזע. במילים אחרות, יאמאנקה ושותפיו מצאו דרך להחזיר לאחור את השעון הביולוגי של תא בוגר. יאמאנקה זכה בפרס נובל, אך במהרה התברר שמוקדם להכריז על גילוי מעיין הנעורים. הקניית תכונות תא הגזע לתאים בוגרים לא רק איפסה את השעון הביולוגי שלהם, אלא גם את התפקוד הייעודי שלהם. המדענים נותרו עם תעלומה שטרם פוצחה: האם ניתן להתיר את הקשר הגורדי בין מימוש הייעוד של התא לבין שעון העצר שקוצב את חייו?

מי בכלל צריך גוף

גישה אחרת מציעה פתרון רדיקלי בכיוון ההפוך: אם גוף האדם מערים כל כך הרבה מכשולים, מדוע לא לייתר אותו באמצעות סריקת הפונקציות הנוירולוגיות במוח והעלאת התודעה למחשב? כיום, האוואטרים הממוחשבים (כמו Bina48 ומיזם 2045) פרימיטיביים למדי. אולם הוגים כמו דניאל דנט, ריי קורצווייל ויובל נח הררי טוענים שמימוש החזון הוא רק שאלה של זמן. בתמורה, יידרש האדם לוויתור הגדול מכולם — הוויתור על הגוף.

הכשל המרכזי בחזון העלאת התודעה הוא ההנחה שאנחנו זה המוח שלנו. זו תפיסה אינטואיטיבית: המוח מחולל את תפיסת העצמי ומתווך את העולם, ולכן מהווה מכנה משותף לכל היבטי הקיום. ההנחה הזאת הולידה תת־דיסציפלינות (נוירו־פסיכולוגיה, נוירו־כלכלה, נוירו־שיווק ועוד) שמנסות להסביר כמעט הכל באמצעות חקר המוח. היסטוריון המדע פרננדו וידאל מראה כי תפיסת האדם כסובייקט מוחי התפתחה כבר בשלהי המאה ה–17, בעקבות תמורות פילוסופיות ופוליטיות: התפתחות הפילוסופיה המכניסטית, הרואה בכל חומר אוסף חלקיקים בני החלפה; עליית הליברליזם, שתפס את הפרט כבעלים היחיד של כישוריו באופן מנותק מהחברה; והתפיסה של ג'ון לוק וממשיכיו, שהפרידה את העצמי מהגוף וראתה לנגד עיניה פרסונה בעלת רצף זיכרון ותודעה, שהיצור האורגני משמש לה רק כלי נשיאה.

התפיסה הזאת, שמתמצתת את ההוויה שלנו למוח שמכיל תודעה שניתן להעלות למחשב, היא התנכרות להיותנו בעלי חיים. הגוף אינו רק מתקן נשיאה. הוא כלי שדרכו אנחנו מבינים את העולם ואת עצמנו. אנחנו נעים במרחב ובזמן ותופסים את הממדים הללו דרך איברינו; אנחנו עומדים בין גופים פיזיים בהפגנה או בתפילה וחשים חלק ממשהו גדול יותר מעצמנו; אנחנו נוגעים בגוף אחר ומותחים את גבולות העצמי באמצעותו. הממשק של הגוף עם העולם הוא תהליך היזון חוזר המאפשר הכרה והגמשת העצמי.

להפוך למהגרים בזמן

כשבוחנים את השאיפה לחיי נצח, מתגלה מחיר מהותי אף יותר. נדמה שבחלום לעצור את ההזדקנות נעוצה בעיה בתפיסת הזמן ובמשמעות שלו בחיי אדם. ממש כפי שיש קשר בין מימוש הפוטנציאל היישומי של תא לבין אתחול שעון העצר שיביא למותו, כך קיים גם קשר בין היכולת לחיות ולהתפתח לבין הכיליון ששם ליכולת הזאת קץ. זו לא רק המוטיבציה שהמוות מעורר באנשים לפעול ולהותיר חותם; זה גם עצם היכולת שלנו לתפוס עולם משתנה ולהרגיש בו בבית. זקנים שנולדו בתחילת המאה ה–20 גדלו במציאות חברתית, פוליטית וטכנולוגית שונה לחלוטין מהמציאות כיום, וגם אם היינו מצליחים להצעיר את גופם, הם היו במידה רבה שבויים באותו עולם ישן. הארכת החיים מפתה כשמדמיינים את העתיד בתור המשך הגיוני של ההווה, אך היא תהפוך את האדם למהגר בזמן שיתקשה להסתגל ולתרום לעולם, בעוד המציאות משתנה לנגד עיניו במהירות הולכת וגוברת.

באופן משונה, הארכת החיים נתפסת כיום בתור השלב האבולוציוני הבא. זהו אבסורד נרקיסיסטי. באופן מהותי, השאיפה לחיי נצח אינה נובעת מהפחד מהמוות — המתים אינם סובלים — אלא מהסגידה לעצמי, להמשכיות חוויית התודעה. אבל ניצחון על המוות עלול להתגלות בתור הקיפאון המצמית ביותר. כי האפשרות להתפתח ולהשתנות לא טמונה בהנצחה של העצמי, אלא דווקא ביצירת גרסאות שונות שלו. כל התפתחות של אורגניזם נושאת מחיר ומאלצת להשיל עולם ישן כדי לאפשר מציאות חדשה. אורגניזם שממשיך לגדול בתוך שריון העצמי ייוותר כלוא בתוכו, וזה גורל מתסכל להפליא. תשאלו את הלובסטר. 

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ