מכתבים למערכת

תגובות לראיון עם הסוציולוג ניסים מזרחי ("אולי תתעוררו?", מוסף הארץ)

טובה שראל, צור שפי, ניר יהודאי, אריה איתמר, חנה כרמון , אריה הס ועמוס מוקדי
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טובה שראל, צור שפי, ניר יהודאי, אריה איתמר, חנה כרמון , אריה הס ועמוס מוקדי

גם השמאל חש מאוים מהערכים של הימין

כאשכנזייה פריבילגית המזדהה עם רוב התפיסות האידיאולוגיות של השמאל, אני רוצה להודות לפרופ' ניסים מזרחי, שבדבריו הרהוטים והענייניים האיר סוף־סוף את עיניי לגבי הסוגיה שאני ורבים מחבריי בשמאל, תוהים לגביה זה זמן רב. את המאמר הזה צריך לקרוא כל מי שמזדהה עם השמאל ורוצה להפסיק להיות בלתי רלוונטי בארץ. אני לפחות הסקתי מהראיון הזה כמה מסקנות חד־משמעיות. האחת, שהשמאל הליברלי והציבור הימני הם שני עולמות הרחוקים זה מזה מרחק שנות אור, בתפיסותיהם הבסיסיות, באידיאלים שלהם ובדרך המחשבה החברתית־הפוליטית, וכרגע לפחות אין כל מצב לחיבור ביניהם. הם מדברים בשפה שונה, רואים את המציאות אחרת, וסולם הקדימויות שלהם בחיים שונה מן הקצה אל הקצה.
המסקנה השנייה, שנגזרת מן הראשונה, היא שעל השמאל להבין שהוא מייצג כיום מיעוט בארץ, המיעוט האשכנזי הליברלי (האליטיסטי). בתור שכזה, יש לו את כל הזכויות להתגאות במה שהוא, ולשמור על ערכיו בלי להתנצל או לנסות לשאת חן בעיני המחנה הימני. גם הגיע הזמן שיפסיק לשגות באשליות שאם רק ימצא את הנוסחה הנכונה, יצליח לסחוף את ההמונים ולהפוך לגורם פוליטי משפיע, "כמו פעם". תהילת העבר של השמאל חלפה מן הארץ, אבל התפקיד החברתי־פוליטי ההיסטורי שלו לא תם. זאת רק אם יכיר במציאות, ינטוש את השאיפה הדמיונית לחזור להנהיג את המדינה, ויחזור לערכיו ולאידיאלים המקוריים שלו כאליטה חברתית תרבותית שחרתה על דגלה מילים "גסות" כמו תרבות גבוהה, צדק חברתי ושוויון. השמאל חייב להיצמד לאמת המקורית שלו ולהפסיק לקרוץ לקהלים שאינם במחנה הטבעי שלו כדי להיות פופולרי יותר, כי ממילא לא יצליח בכך. 
ולסיום, שאלה לי לפרופ' מזרחי, שטוען שרק אם השמאל ישכיל להיפתח ולהכיל את התפיסות והאמונות של הציבור המזרחי הימני, הוא יצליח לשרוד: וכי למה שהשמאל הליברלי לא ישאף לכך שיקרה ההפך? שכן בה במידה שהמזרחים הימנים מרגישים מאוימים על ידי הרעיונות הליברליים האוניברסליים עד כדי תחושה שהם רוויי "אלימות", כך השמאל האשכנזי הליברלי מרגיש מאוים על ידי הערכים ותפיסות העולם התרבותיות והלאומיות של הציבור המזרחי הימני. במצב של תחושת מאוימות הדדית מעין זו אין מקום לשיח פורה. ועד שלא ייבנה גשר כלשהו בין שני המחנות, דבר שאולי יקרה בעוד שניים־שלושה דורות, אין כנראה מנוס מכך שכל מחנה יעשה לביתו, לפחות בדור הזה.

טובה שראל, תל אביב

שאלה של חוק מול אנרכיה

ממשנתו המפורטת של פרופ' ניסים מזרחי נעדר רכיב קריטי אחד: מהו, לדעתו, הקו האדום שכשחוצים אותו לא ניתן יותר להיתלות בשונות ערכים ולהודות שמשהו השתבש?
את המצב מעורר הפלצות של תמיכה רחבה בראש ממשלה הנאשם בפלילים מזרחי איננו תולה באובדן דרך מוחלט של התומכים, אלא בחוסר אמון עמוק במערכת אכיפת החוק. הוא נמנע מלקבוע שלחוסר האמון הזה אחראית במידה מכרעת ההסתה הפרועה והבלתי־פוסקת נגד "המגדירים" ולא ניתן להבין את דבריו אלא כהטלת אחריות עליהם במקום על המסיתים. בנקודה זו, היעדר כל נימה ביקורתית כלפי הקהל המסורתי שאותו הוא מכבד, איננו רק בגדר ליקוי מאורות אלא אף גזענות הפוכה, סמויה. מזרחי מסרב לתבוע מאוכלוסייה זו את כיבוד כללי הבסיס של כל חברה מתוקנת — כיבוד החוק ומוסדותיו.
זו איננה שאלה של ליברליות מול מסורתיות אלא של חוק מול אנרכיה והגינות מול היעדרה.

צור שפי, חולון

הסבר לתופעה לא הופך אותה לפחות מסוכנת

פרופ' מזרחי מציג בכישרון רב תזה סוציולוגית מעניינת על דפוסי ההצבעה של שכבות רחבות בציבור הישראלי, אך יש בה לפחות שתי בעיות: גיבוש של הסבר מלומד לתופעה לא הופך אותה לפחות בעייתית או פחות מסוכנת, והיא מתעלמת, כך נראה, מהתפקיד המרכזי והמכריע של תעמולה פוליטית מתוחכמת ואגרסיבית, מוכוונת ומתוכננת "מלמעלה", שיוצרת דעת קהל, לעתים על רקע של מציאות מסוימת, לעתים יש מאין.
יש כאן המשך של הוויכוח עתיק היומין בין תפיסת תפקידו של הצייטגייסט — רוח התקופה השורה על חברות וציבורים שלמים בתקופות שונות — לבין תפיסת תפקידם המרכזי והמכריע של מנהיגים ש"בזכות" כישוריהם ואישיותם ובסיוע יועצים מתוחכמים יוצרים תודעה ציבורית שלא תמיד היתה שם לפני כן. כמו במחצית הראשונה של המאה הקודמת, גם כיום העולם עד לעלייתם של מנהיגים שמצליחים לגייס לצדם גם מומחים וגם המוני תומכים בתהליכים שניתן להגדיר אותם על הרצף שבין מעניין לקטסטרופלי. סוציולוגים והיסטוריונים, מוכשרים ומלומדים ככל שיהיו, לא מסוגלים למנוע תהליכים מהסוג הזה, אלא רק לחקור ולהסביר אותם כך או אחרת.
הקריאה "אולי תתעוררו!" שעל עטיפת המוסף צריכה להיות מכוונת לא רק להבנת הסיטואציה, אלא בעיקר להתמודדות מתוחכמת ואגרסיבית נגדה, כדי לסכל תהליכים הרי אסון. נחוצים פוליטיקאים שיפעלו פחות או יותר בסיוע אותם אמצעים על מנת להוריד מהבמה הפוליטית, בעודן באיבן, תופעות ודמויות מסוכנות. למרבית הצער אין כאן מקום ליותר מדי הבנה וחיפושי אחדות מאולצים, כי הדרישה להבנה ולאחדות מופיעה תמיד מצד מי שהתעמולה המתוחכמת יצרה אצלם או תחושת קורבנות או תחושת עליונות־נבחרת מצד שני.

ניר יהודאי, קיבוץ שמיר

במדינה האחת, השמאל הבוגדני יהפוך ליקיר האומה

יש צדק בדבריו של פרופ' מזרחי: הקהל שהוא מדבר בשמו אינו מטומטם, והוא מבין טוב מאוד מה הוא עושה. הדבר נכון לא רק למזרחים, אלא גם לרבים מיוצאי ברית המועצות. עם זאת, יש כמה בעיות וכשלים בניתוח שלו.
נכון שהליברליזם אינו צורת החיים היחידה ושיש עוד אופציות, אבל הוא מתחמק מלציין באילו מדובר. הדמוקרטיה הליברלית היא בינתיים המסגרת הפוליטית החברתית היחידה שבה בעלי אמונות שונות ומנוגדות יכולים לחיות יחד. ישנן כמובן רוסיה, סין, איראן וצפון קוריאה, אז למה לא לציין זאת?
קהלו של מזרחי, אנשי "הזהות היהודית", תמכו בהמוניהם ונישקו את רגליו של בן־גוריון הסוציאליסט ושל גולדה הסוציאליסטית שכינתה את הפנתרים השחורים "לא נחמדים". זו לא "הזהות היהודית", אלא הכמיהה ליד חזקה, עם שנאה לאחר, ערבים במקרה זה. כשבן־גוריון וגולדה נעלמו, היה צריך אבא או אמא אחרים, והם הוחלפו על ידי בגין, שרון ועכשיו נתניהו, המספק לקהל של מזרחי שנאה ואלימות במנות גדושות.
"השמאלנים הבוגדים" בפי הקהל שהוא מדבר בשמו, מהווים איום ו"מחרבים" באורח החיים שלנו את ביתם, אך מה עם הבית שלנו? האם בהתנפלות הגסה עלינו, על הערכים שלנו ועל בתי המשפט, האם זה לא "מחרב" את ביתנו? האם המדינה שהחלוצים, אבותינו האידיאולוגיים חלמו עליה ובנו אותה לא "נחרבת" לנגד עינינו? למרחב שלנו מותר לפלוש ואותו מותר ל"חרב". הרי אנחנו — חלוצים, לוחמים, עובדים, מעפילים (אני עצמי ממעפילי "אקסודוס") — בסך הכל "שמאלנים בוגדים", אז "חמוץ" לנו מזה.
האם בין אלה שמייצרים את הטוב בארץ ומשרתים אותה באמונה, אין "שמאלנים בוגדים"? איזה "שמאלני בוגד" יירה בגבו של נתניהו? האם פרופ' מזרחי ראה פעם ש"שמאלני בוגד" יפגין לטובת נאשם או מורשע בשחיתות ויצעק "הוא זכאי"? האם מנהיגי ימין אינם יכולים להיות מושחתים?
מזרחי מסיים במשפט המחץ "השמאל מת". אל תבכה אותנו מוקדם מדי, נכונו לנו ימים ונהיה מדינה אחת מהירדן לים, ובמדינה הזאת יהיו 40% ערבים, 40% יהודי "זהות" ועוד 20% "שמאלנים בוגדים". הניסיונות לרסק את מערכת המשפט נועדו, בין היתר, למצב שבו ינסו לשלול זכויות פוליטיות מאזרחים ולא יהיה בג"ץ שימנע זאת. אבל סביר להניח שזה לא יילך, ובסופו של דבר לכולם יהיו זכויות פוליטיות. או אז יקום השמאל לתחייה ויפרח. מ"שמאלנים בוגדים" נהפוך ליקירי האומה, אהובי הימין, כשרים לשלטון. אלא שאנחנו לא נמהר ליפול לזרועות הדביקות של הימין ונבדוק גם אפשרות אחרת, כראוי ל"בוגדים".

אריה איתמר, בית ניר

ניסים מזרחי מעורר תחושה של אי נוחות 

פרופ' מזרחי טוען שנוצר קיטוב בין השמאל, המאופיין בהשקפת עולם ליברלית חילונית לבין הימין, המאופיין בהשקפת עולם קהילתנית ולאומית־דתית. הקיטוב מבוסס לדבריו על אי הבנה עמוקה משני הצדדים. לטענתו, קשה ליצור שיח מפרה בין אדם שמאמין בצדק אוניברסלי ובשוויון זכויות לבין אדם שמעדיף את ערכי הקהילה, המדינה, הדת או המשפחה, ובמקום שיח כזה התפתח יחס של זלזול והתנשאות מצד השמאל ומגננה מצד הימין.
אני חשה אי נוחות עם ההנחות התיאורטיות של פרופ' מזרחי: ראשית, אפשר להבין מהמאמר שמדובר בשתי קבוצות הומוגניות ורחבות החצויות ביניהן. לדעתי, הדברים תופסים יותר לגבי קבוצות מיעוט משני הצדדים, ואילו מרבית האנשים נמצאים באיזשהו מקום "על הספקטרום": גם מאמינים בחשיבות המשפט, השוויון והצדק האוניברסלי וגם מרגישים שייכות ומחויבות ללאומיותם ולקהילתם. ראה את ההצלחה העקיבה של מפלגות המרכז או את מספר הקולות הצפים שמצביעים למפלגות שונות לחלופין. יתר על כן, נראה שקבוצת המיעוט ה"שמאלנית" היא קטנה, בקושי עוברת את אחוז החסימה. קבוצות המיעוט ה"ימניות" הן גדולות יותר, הן מהכיוון הדתי והן מהכיוון הלאומי־לאומני, אך גם הן אינן משקפות את מרבית מצביעי הימין. נראה שבין יתר אנשי הספקטרום יכול להיות וקיים שיח, הן באמצעי התקשורת והן בפורומים לא פורמליים שונים.
שנית, הטענה שההשקפות הימניות מבוססות על עמדות לאומיות ודתיות, מתקשרת לכך שעמדות אלה הן בעלות מטען רגשי גבוה, ולכן הן ניתנות יותר למניפולציה רגשית. התופעה של ליבוי רגשות לאומיים ודתיים ידועה לאורך ההיסטוריה, והובילה את האנושות למקומות קשים, כמו גם שעיסוק מיטיב בהן הוביל את האנושות למקומות נשגבים. כאשר נוספת לליבוי גם הפחדה מהאויב וזלזול בו — לא רק השמאל עשוי להתפורר, אלא גם החברה כולה.
ועם כל אלה, נראה לי שדבריו של פרופסור מזרחי ראויים להתייחסות רצינית גם במישור התיאורטי וגם , או בעיקר, במישור האקטואלי.

חנה כרמון, מבשרת ציון

הפתרון של השמאל הוא מעבר לממשל של קנטונים

ראוי עבור כל מי שמגדיר עצמו איש שמאל להפנים את הראיון המקיף שערכה קרולינה לנדסמן עם פרופ' ניסים מזרחי. לתפיסתו של פרופ' מזרחי, אחת האפשרויות העומדות בפני השמאל היא קידום מעבר לממשל פדרלי־קנטונלי: לצד דרג ממשל המופקד על תחומים לאומיים, כל קנטון יפעל כקהילייה מרחבית בעלת סל סמכויות, יכולות תכנון וביצוע ותקציבים נאותים לקידום פונקציות כלכליות, חברתיות, סביבתיות, תרבותיות ואחרות שבאחריותו. נציגי כל קנטון ידונו ויטפחו שיח משותף מסוג אחר, המניב חזון אזורי, פטריוטיזם אזורי, סולידריות אזורית, מפעלי פיתוח וצמיחה אזוריים ואכפתיות אזורית. 
מתווה הקנטונים המוצע פירושו המעשי, לא עוד הפרדה בין קיבוצים, מושבים וערי פיתוח, בין מועצות אזוריות של יישובים כפריים עם איכות חיים גבוהה מול עיריות ומועצות מקומיות בדירוג חברתי־כלכלי נמוך, בין שמאלנים וימנים. הקנטונים של יישובים יהודיים ישמרו על צביונם היהודי, קנטונים של יישובים ערביים יטפחו את צביונם המוסלמי, ואלה ואלה יקדמו שיתופי פעולה. 
זו יוזמה מרחיקת לכת וראות בהובלת השמאל ליצירת שיח אזורי משותף אליו יחברו לא מעט מזרחים מסורתיים וימנים. אם תצליח, היא תניע את השמאל ליציאה גם מהקופסה הליברלית־מדינית ותקל עליו ליזום כינון קנטונים ישראליים ופלסטיניים גם ביהודה ושומרון. זה יניע גם לא מעט מתיישבים בחבלי ארץ אלה לחבור אליו.

אריה הס, ירושלים

מצטער, ניסים מזרחי, אני מסרב למות

הסוציולוג ניסים מזרחי — חוקר נמרץ בכל קנה מידה — קובע בפשטות שהשמאל מת. לגביי ולגבי רבים אחרים פירושה של קביעתו הינה שאני עצמי מת — אלא אם כן יתברר שאיננו מסכימים לגבי משמעות המונח הזה, "שמאל". מזרחי מטיף מעמדה נוחה — מבחינת הטון השליט בשיח הישראלי היום; נוח היום ללעוג ל"סמול" ולהאדיר את הימין, ומזרחי מפלס דרך מכובדת לאותם מאדירים האוחזים במוסרות השלטון. הוא הולך בדרכיהם של רבים בתולדותינו, שקבעו בשם הרוב, ש"אוויל הנביא, משוגע איש הרוח" (בימיו של הושע), שהכתירו את הנביא (בימיו של ירמיהו) "איש ריב ומדון לכל הארץ" ובימיו של עמוס גרמו לכך ש"המשכיל בעת ההיא יידום".
למונח "שמאל" עצמו אין שום משמעות. הוא הגיע לעולם כתוצאה מהצד שבו ישבה האופוזיציה בפרלמנט הצרפתי. אבל כמעט בכל תולדותיה הולידה האנושות גדולי רוח שעמדו לצדם של בעלי המחשבה החופשית והמתקדמת, ואלה נתכנו "שמאל" והוחרמו בפי בני דורם שאחזו ברסן השלטון. נכון, לעתים קרובות הם לא היו פופולריים ונוּדוּ כבוגדים בפי המנהיגים בני זמנם. אבל מי זוכר היום את מחרימיו של שפינוזה? בעיני ה"היסטוריה" אין הן טובים מאנשי האינקוויזיציה הקתולית — אלא אם כן נשאל את מנהיגיה האורתודוכסים של היהדות, אותם רודפי שמאל, שמזרחי יוצא לרפד את דרכם בשם איזו אמת גדולה שהעלה במחקריו.
מה שמזרחי מכנה כ"סנטימנט עמוק לעם היהודי" אינו שונה במהותו מכל תורה גזענית. הגזענות היהודית — אחת הקדומות ומראשיה של הגזענות המערבית (ר' ס' יהושע) — כוחה כה עצום ורב, שגם דמם של שישה מיליוני יהודים טבוחים לא מזיז להם. לדידם, העם היהודי, שהנצח שלו לא ישקר, הוא מעל לכל, וכשהכוח בידיו, בנוסף להשמדת אויביו, נוח לו להפנות את חיציו גם אל הכופרים בעליונותו של ישראל.
מצטער, פרופ' מזרחי הנכבד, בשמי ובשם 5,000 בני דורי שהקריבו את חייהם להקמת המדינה, אני מסרב למות — עד אשר חוקי הביולוגיה, הפסולים בעיני בני בריתך, יכריעו אותי.

עמוס מוקדי, תל אביב

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ