מכתבים למערכת |

תקשיבו לגרוסמן. הנבואות שלו יכולות להיות טובות יותר מתפילה

עודד הון הוניגווקס, גיל זולברג, מנשה בן מאיר ואורית ולנסי
ת"א הסגר קורונה 2020
עודד הון הוניגווקס, גיל זולברג, מנשה בן מאיר ואורית ולנסי

בנבואות של גרוסמן יש תקווה לעתיד טוב יותר

עם פרוץ מגפת הקורונה התחלתי להתפלל, דבר שלא עשיתי מימיי. כל חיי אני יהודי חילוני גמור, ומטיל ספק כבד בקיומו של אלוהים. בשנים האחרונות אני חרד לקיומה של מולדתי ישראל.

תפילותיי ערב־ערב, במלמול שפתיים, יוצאות כבקשות מחיי היום־יום שלי האופייניות לחברה הישראלית ועד אלה שברומו של עולם: התפללתי שרוכב הקורקינט החשמלי שרוכב מול מכוניתי לא יזרוק אותם לעבר מכוניתי, רק מפני שעימעמתי כלפיו באורות המכונית; שבאוטובוס, גם בלי שאבקש, יפנה לי צעיר או צעירה מקום לשבת. מלמול שפתיי לפני השינה כלל גם תפילה שאזרחי ישראל ישמרו על מולדתם־מולדתי ולא ישתתפו בהריסתה כדמוקרטיה, מילים המכוונות לכל 120 חברי הכנסת, אך גם למחרחרי הריב והשנאה שפועלים בתוכנו.

77 שנותיי מגדירות אותי כנמנה עם "האוכלוסייה בסיכון", והתמיהה על תפילותיי הביאה אותי לחשוב שאולי פחדי המגפה הם אלה שגורמים לי לבקש בקשות בתפילה. ואז הגיעה רשימתו של דויד גרוסמן במוסף ("כולנו רקמה אנושית מידבקת אחת", 20.3), שלא רק שלא ברח מבשורה, אלא הביא עבורי הסבר לתפילותיי.

גרוסמן ניסח נבואות תפילה שנסכו בי תקווה לחברה ולעולם טובים יותר אחרי חלוף המגפה. יש נביא בעירו, אמרתי לעצמי, כשגרוסמן כתב "עבור רבים עשויה המגפה להפוך לאירוע מכונן... לא אפשרנו לה להלאים את כל ישותנו... לא רק לראות שחורות יכול הדמיון, אלא גם לשמור על חירות הנפש". הוא מפרט תפילות־בקשות הנוגעות לקיומנו האישי־לאומי־עולמי, על אהבות שלא העזנו לאהוב, מאה שנות מלחמה עם הפלסטינים שהיו יכולות להיפתר כבר מזמן ו"שנורא ואיום שעולם עשיר ושבע כל כך לא נותן הזדמנות שווה לכל תינוק שנולד".

אני מצטרף בתפילותיי לדברי גרוסמן וקורא לכולנו להקשיב לו, כי ימי הסגר והבידוד על קשייהם הם הזדמנות נדירה לממש תפילות ולכוון אותנו, בחלוף המגפה, להיות לאנשים טובים יותר ממה שהיינו לפניה.

עודד הון הוניגווקס, תל אביב

הנסיגה ממסלול החיים קנתה לנו זמן יקר

משאב הזמן שגרוסמן כותב עליו מזכיר לי ישראלים שפגשתי באחד ממסעותיי, יושבים בעליצות בוהקת לצד הדרך. לרגע הם היו מחוץ למשבצות של לוח הזמנים הגלובלי, קצת לפני שיעלו על איזשהו לואוקוסט שיחזיר אותם בשעטה לכיוון "החיים האמיתיים" שממתינים להם. "עכשיו אני רוצה לקחת לעצמי את הזמן", הם אמרו לעצמם, "לעזוב הכל ולנסות הכל, רגע לפני שאיאלץ לחזור ולהתחיל חיים עמוסים ונטולי זמן".

הפסקת הזמן הממושכת, כפי שכולנו חווים אותה כעת, עשויה להיות נסיוב מאוד מוצלח לרעלן של הנגיף הסורר. אני לא רוצה לזרוע תוגה באושרם של אנשים תמימים וחפים מפשע, אבל חושב שכדאי כעת לכולנו להישיר מבט אל קולו הצעקני והשקט של הזמן הזה, שזכינו בו, ולהקדיש נתח משמעותי ממנו כדי לחשב את הדרך ואת מהלך החיים ביום שאחרי. הוא יגיע, לא לדאוג, כל גל חולף.

מישהו פער שסע בין התוכניות המקוריות שלנו, לבין מה שמתרחש עכשיו, אבל באיזשהו שלב הדרמה הנוכחית תסתיים. כדאי לשבור את הראש איך לעשות את זה, ולהפסיק לשתף פעולה עם עולם שהאיץ עצמו לדעת, עד כדי ירידה מהפסים.

גיל זולברג, תל אביב

המגפה תאלץ את עולם החינוך לרענן את עצמו

יורם הרפז צודק בקביעותיו ("המוח שהשמאל השתיל במשרד החינוך מוביל אותנו למבוי סתום", 20.3) כי אנשי חינוך מייצרים אינספור מחקרים "מדעיים" מעטי השפעה ותפוצה, וכי משרד החינוך משדר כוחניות ופסבדו־מדעיות החודרים לבתי הספר ולאקדמיה. על יתר התזה שלו, ובראש על המתקפה הגורפת נגד המו"פ (מחקר ופיתוח), אני חלוק.

זכיתי להכיר את נשות ואנשי המו"פ. פגשתי אותם, נבונים, רגישים וחכמים. מעולם לא חתרו למידוע של החינוך, והותירו, בשיחות אינספור, מרחבים פתוחים, קושיות ואופציות מנוגדות. הכרתי את הטקסטים שלהם התוהים על מהות הלמידה, עוד כשהיו טריים, ועד היום לא נס ליחם. התמיכה שלהם סייעה לי להוביל מהלכי שינוי בבית הספר שבו עבדתי ולפרוץ דרך ללמידה אקטיביסטית שהטמיעה את טיפוח הלומד האוטונומי. הם עוררו תיאבון עצום לחיפוש, לניסוי ולבדיקה של כל הרגלי הלמידה שהתבלו, ובנו לקסיקון מושגים חדש. כששאלתי בדאגה אם גם השר והמנכ"ל יודעים לאן אתם חותרים, חייכו חיוך חידתי ולא יספו.

להרפז התבלבלה המדעיות עם השיטתיות המתבקשת באסטרטגיית שינוי חובקת עולם. טוב שהשיטתיות הזאת מאפשרת את צמיחתו של לומד אוטונומי המייתר לאורך זמן את הצורך ב"הוראה מלמעלה". החיבור שנוצר בין האסכולות השונות של פאולו פריירה, יעקב הכט, סוגטה מיטרה וקן רובינסון לבין השיטתיות והתכלול של פמ"ע יכול בהחלט לשנות עולמות.

בשל המגפה, הכל נעצר. מה שמתפתח כרגע מעצמו, אך גם בזכות עבודת הנמלים של המו"פ, הוא הלמידה מרחוק. מדהים ומפעים מכל הוא שתלמידים מתחילים לסמוך על עצמם. תנאי הבידוד מאיצים בהם לקיים מסע חיפושים אחרי מקורות למידה ויש וזה מתרחש בחוג המשפחה. מה שברור הוא, שכבר לא נהיה יותר באותו מקום. גם התזה של יורם הרפז וגם הפדגוגיה של המו"פ יידרשו לרענון מחדש.

מנשה בן מאיר, זכרון יעקב

ליהדות חסרה מנהיגות רוחנית בימי הקורונה

הזדעזעתי לקרוא את שיחתו של ניר גונטז' ("על הקו", 20.3) עם נציגת קופת העיר של הרב קנייבסקי, שמבקשת "תרומה" של 3,000 שקל כדי למנוע הידבקות בקורונה.

הנוהג המזכיר את "שטר המחילה" של הכנסייה מימי הביניים מעיד על היעדר מנהיגות רוחנית. דווקא בימים אלה של מחלוקת, פילוג וגזענות, ראוי היה לעשות רבות לקירוב לבבות בדגש על לימוד "דין רודף" וסוגיות בפרשת גר תושב. במקום זאת, הממסד הרבני עוסק בדיני כשרות, שבת וסירוב לקחת חלק בעול הציבורי. במקום ללמד בלהט את ערך השלום ופיקוח נפש בזמן המגפה הנוכחית, הם פורשים מן הציבור. וכשאין אחריות — לא נותר להם אלא לעסוק בשולין.

אורית ולנסי, קרית טבעון

תגובות