מכתבים למערכת |

בפני אמא כזאת, אני מורידה את הכובע

ד“ר סוניה פאו, ד"ר נהרה פלדמן, צביה אגור וגבע ששון
רינה נודלמן, החודש
ד“ר סוניה פאו, ד"ר נהרה פלדמן, צביה אגור וגבע ששון

בפני אמא כזאת, אני מורידה את הכובע

אני מלאת הערכה לאמה של רינה, הילדה האמיצה שהחליטה לחיות בכנות עם רגשותיה האמיתיים, הטבעיים לה, כפי שהוצגה בכתבתה של ורד לי ("בגיל חמש הרגשתי שרציתי להיות בת", 8.5). ההתייחסות של האם, קרן ריבקין־נודלמן לתהליך שעוברת הבת, היא מופת לכל הורה. מהרגע שהאם התחילה לשים לב לתופעות מסוימות אצל בתה, החליטה לא להתכחש, לא להדחיק ולא להתנגד אליהן. היא החליטה להקשיב ולבדוק את הדבר שהיא אינה מבינה, גם אם כל זה עורר חששות מפני גילויים אפשריים.

החיפוש להבין תופעות בלתי מוכרות ומוזרות בקרב ילד כה קטן או ילדה כה קטנה, דורש אומץ לב אדיר. כל צעדיה אינם מובנים מאליהם. היא מעמידה את עצמה ליד הילדה שלה, מקשיבה למילים ולתנועות שלה, להבעות הפנים ולשפת הגוף ועוזרת לה לבטא את הדברים שהבת חוששת לבטא או לא יודעת להגיד במילים, בקבלה מוחלטת.

אני מסירה את הכובע שלי בפני האמא, מעריצה אותה על היכולת שלה ללכת עם הדברים הקשים ולהישאר עם עיניים פקוחות. לא פלא שרינה מתבטאת כפי שהיא מתבטאת, בבגרות ובכנות. היא קיבלה את הדוגמה ואת האישור המלא והבלתי־שיפוטי מאמה.

ד“ר סוניה פאו,
עובדת סוציאלית ומרצה,
חיפה

אם אתה בן ארבע ומשחק בבובות, אז אתה בת?

כפמיניסטית וסוציולוגית אני המומה מקריאת כתבת השער בשבוע שעבר. במגמה שמתיימרת להיות נאורה, אנשי המקצוע המרואיינים בכתבה כובלים אותנו בשלשלאות שמהן דורות על דורות של נשים (וגברים) ניסו להשתחרר.

התובנה כי המגדר הינו תוצר חברתי ולא נתון מולד מאפשרת לנו לממש את עצמנו כפי שנרצה. אך המגמה שמוצגת בכתבה הופכת את המובנה ללא פחות דטרמיניסטי. הצבת הגבולות הבינארית שמפרידה בין מהי 'נשיות' ומהי 'גבריות' אינה אלא כלי לשימור הסדר הפטריארכלי וניתוב המיניות האנושית להטרוסקסואלית. מבט נאור, לעומת זאת, פירושו לצאת כנגד כל כלי כפייה באשר הוא ולפרוץ גבולות, לא לשמרם!

המגמה הזאת מסוכנת ביותר. במקום לנפץ את הסטריאוטיפים שלפיהם בנות אוהבות לשחק בבובות ובנים במכוניות, היא ממסדת אותם. חינוך לפתיחות ושאיפה לשוויון בין גברים לנשים צריכים להעביר מסר שונה במהותו — בנים ובנות חופשיים לשחק במה שירצו, ללבוש אילו בגדים שירצו ולא צריך להיות לכך כל קשר למגדר. חינוך מתקדם משמעו לתת לילד כלים להילחם בקונפורמיזם ולא להחליף תבנית מגבילה באחרת.

ד"ר נהרה פלדמן,
אמיין, צרפת

בשם המדע, המומחים אומרים בעיקר שטויות

אני חולקת על התזה של עפרי אילני ("טיפלנו בנגיף, עכשיו נטפל במומחים", 8.5) שלפיה אנו חוזים בימים אלה בהתנגשות בין תפיסות מדעיות של מגפת הקורונה לבין אלו של המומחים שכנגד, שעירערו על הקונסנזוס המדעי, וכן בין המצדדים בשימוש במודלים מתמטיים לניבוי התפשטות המחלה לבין המתנגדים לשימוש כזה.

לדעתי, מה שמתנהל באמצעי התקשורת בימים אלה הוא ביזוי הנורמות המדעיות מצד רוב "המומחים" שניתן להם פתחון פה בנושא. בין השמות שהוזכרו בכתבה של אילני היו מומחים לניהול רפואי ולכימיה מבנית. הרבו להתראיין גם מומחים לאונקוגנטיקה ולרפואה פנימית ונשמעו דעותיהם של מומחים לאינטליגנציה מלאכותית, לביוכימיה של דגים, לביואינפורמטיקה, ולניהול עסקי.

אבל אפידמיולוגיה היא התחום המדעי שעוסק בהתפשטות מחוללי מחלות מידבקות באוכלוסייה. זהו תחום ותיק ופותחו בו שיטות מדעיות רבות ובעיקר מודלים מתמטיים שונים, שכל אחד מהם מתאים למחוללי מחלה בעלי אופי מסוים.

אין היום ידע מספיק על וירוס הקורונה שיאפשר לבחור את המודל הנכון לחיזוי התפשטות המחלה. כדי לבחור את המודל המתאים יש צורך לדעת כיצד בדיוק עובר וירוס זה מאדם לאדם ואם וכיצד מתפתחת חסינות לוירוס. ואם היא מתפתחת, בקרב מי היא מתפתחת? והאם זו חסינות קצרת טווח, או שהיא כזו שמתקיימת תמיד? והאם קצב ההדבקה נשאר קבוע או משתנה עונתית? אפידמיולוגים טובים יודעים זאת ובימים אלה הם מרכינים ראש בצער ובכלימה; צער על אי יכולתם לסייע בשעה מוקדמת זו, וכלימה על שטף השטויות הנאמרות בראש חוצות בשם המדע.

צביה אגור

בראש ובראשונה, ליצירתיות יש כוח מרפא

מאמרו המעניין של אבי גרפינקל ("בישראל כמעט שלא מלמדים ישראלים להיות יצירתיים", 8.5) מעלה לדיון את חשיבותה של היצירתיות בחינוך ילדים עם דגש על טיפוח סקרנות, פליאה ויראה. אלה יוצרים, לדבריו, פיתוח כישרונות ומיומנויות שחשובים לכל תחומי החיים.

הכל נכון, אך דבר אחד חשוב בולט בחסרונו. בראש ובראשונה, ליצירתיות יש כוח מרפא כי מעצם מהותה היא נעה בין פנטזיה למציאות. על כך כותב רופא הילדים הפסיכואנליטי ד. ווינקוט: "כל עוד החיים הנפשיים יכולים להתקיים בתנועה בין פנים וחוץ, בין פנטזיה למציאות, במרחב מעבָרי שיש בו מקום לגלות ולברוא את המציאות באופן יצירתי כל פעם מחדש, גם המצוקות הנפשיות הקשות ביותר יהיו ביטוי של חיים נפשיים בריאים. החולי נוצר כתוצאה מהיעדר תנועה בין העולם הפנימי לחיצוני ולהפך".

גם כיתת הלימוד היא אזור מעבר בין המציאות החיצונית למציאות הפנימית אשר בילדים. הילד מביא למפגש הכיתתי לא רק את תשוקת הלמידה שלו, אלא גם את הנאת היצירה המונעת על ידי הסקרנות, החיפוש והיכולת שלו ליצור יחד עם המורה וחבריו משהו חדש בכיתה. ליצור מציאות שלישית שאינה באה מבחוץ או מבפנים. זה המרחב היצירתי בכיתה בין מורה לתלמידים.

גבע ששון,
קרית טבעון

הבהרה:
האיור שפורסם בכתבה "במדינת ההייטקיסטים״ (8.5) היה פרפראזה על כרזה של הקרן הקיימת לישראל, שעוצבה בידי אוטה וליש (סטודיו מכנר־וליש)

תגובות