ד"ר אראלה שדמי, תחיה דב, מיכאל יגר, עמיחי גיל, מיה גנות ודניאלה ישין־הרפז

צודקת עדי לבני כי הפגנת הסטודנטים נגד ביקורו של אדנאואר באוניברסיטה העברית ב–1966, שספגה יחס אלים במיוחד מצד המשטרה, שיקפה היטב את הפער בין השוטרים, שרובם מזרחים, לסטודנטים, שרובם אשכנזים ("הסטודנטים לא הבינו: מה האנשים האלה עושים כאן?" 5.6). כסטודנטית באוניברסיטה באותם ימים וכמי שצפתה מהצד בהפגנה ובהתנהגות המשטרה, הפער העדתי לא היה הסוגיה המרכזית אז — פשוט בגלל העיוורון העדתי של רובנו. לעומת זאת, אלימות המשטרה ועצם נוכחותה בקמפוס היו הבעיות העיקריות שהעסיקו אותנו.

כמו אחרים, נדהמתי מעוצמת האלימות המשטרתית שהייתי עדה לה. אני זוכרת עד היום גם את עדותו של נהג אוטובוס, בדרכו אל "שיכוני האלף", על שימוש חסר הבחנה באלות על ידי כמה שוטרים כלפי מפגין אחד שמנסה לברוח מההפגנה (השוטרים ברובם לא היו חמושים אז). בהמשך זעקנו בבתי הקולנוע: "תורג'מן — הביתה". אברהם תורג'מן, קצין משטרה מבריק שלימים הפך לידידי, היה אז מפקד יחידת המבצעים של ירושלים, וככזה אחראי על ההפגנה ופיזורה.

לאחר כמה שנים התגייסתי למשטרה והתיידדתי עם מי שהיה ראש האגף שלי ולימים מפכ"ל המשטרה — שאול רוזוליו, ידידות שנמשכה עד מותו. ניהלנו אז הרבה שיחות על חברה, פוליטיקה ומשטרה ובין השאר דיברנו על ההפגנה ההיא. הוא היה מפקד המחוז הדרומי בעת האירוע ונתן לי לקרוא את דוח ועדת הבדיקה. הוועדה פסקה שהמשטרה פעלה כיאות. אני חלקתי עליו והצגתי לא מעט דוגמאות, והוא הקשיב היטב. בעקבות הדוח נקבע שהמשטרה תימנע ככל האפשר מכניסה לקמפוסים כדי לכבד את החופש האקדמי, אך תורשה להיכנס בעת הצורך.

מאז, כקצינה בכירה במשטרה לשעבר וכחוקרת משטרה, אני עומדת נדהמת לנוכח האלימות המשטרתית שהריגתו של איאד אל־חלאק היא רק האחרונה שלה. אלימות זו פוגעת במיוחד בקבוצות מוחלשות וגם באנשי שמאל. אלימות זו מלווה את משטרת ישראל בכל תולדותיה והיא חלק מהתרבות הארגונית, כפי שמעידים דוחות בדיקה של מבקרי המשטרה. היא תמשיך ללוות אותנו כל עוד לא יקום מפכ"ל שינסה לעקור אותה מהשורש (כמו שניסה, למשל, המפכ"ל הרצל שפיר).

ד"ר אראלה שדמי,
קרימינולוגית פמיניסטית וסגן ניצב בדימוס

על מה בדיוק הפליאה ממעללי חיילי גולני?

יניב קובוביץ מספר על מעלליו של צוות בסיירת גולני בגדה ובסוריה כאילו מדובר בתופעה מופלאה ולא הגיונית ("מה שקורה בגולני", 5.6). כאילו חיילים ישראלים לא עושים ככל העולה ברצונם — או ברצונם של מפקדיהם או של הדרג המדיני — בשטחי הרשות, בעזה וכמובן במדינות ערב.

אם מתעורר ספק, תמיד ניתן לומר כי מדובר במאגר כלי נשק או במפקדה איראנית או פשוט במחבלים. לכו תוכיחו שלא. מדי פעם מתברר שמדובר באדם הלוקה באוטיזם או בבית פרטי, אבל תמיד ניתן לומר שלנ"ל היו כוונות לבצע פיגוע. ולכו תוכיחו שלא. לגבי ה"משימות" שמעבר לגבול, ממילא אין דין ואין דיין. ואיש לא יוכל להוכיח שבבית או במפעל או במתחם שהופצץ לא היו תשתיות תומכות טרור. קשה במיוחד להוכיח אחרי שהמקום רוסק עד היסוד.

והעיקר שחיילינו שבו בשלום (בימי המל"טים זה יותר פשוט) ושמורשת ה–101 ורחבעם זאבי וחבר מרעיו נשמרת לתפארת מדינת ישראל.

תחיה דב,
נהריה

פרפקציוניזם הוא הדרך הכי טובה לשרוד

לקראת סוף הראיון של איילת שני עם ד"ר תומס קיוראן ("אנחנו רואים קפיצה מדאיגה ביותר בשיעורי הפרפקציוניזם", 5.6) קורה דבר מעניין מאוד. אחרי שבמשך רוב הראיון קיוראן מונה את הרעות החולות בפרפקציוניזם, הוא לפתע משנה כיוון ואומר שסתגלנות אמיתית לחברה היא פרפקציוניזם. לדבריו, הפרפקציוניזם הוא תגובה נורמלית לחברה לא נורמלית והיא "הדרך היחידה לחוש שליטה ולחוש ערך עצמי", ולכן זו גם דרך טובה לשרוד. אלא שאז קיוראן חוזר לסורו ואומר שזה גם "משקף חברה חולה מאוד", בלי להביא ולו בדל של ראיה לכך.

לטעמי, פרפקציוניזם לא חייב לנבוע מצורך כרוני לתקן משהו פגום ואינו מעיד על בעיה אישיותית. השטחת התופעה לכדי כך אינה אלא אלימות פסיכולוגית שמהותה תיוג האחר כחולה. בפרפקציוניזם יש היבט הישגי וסקסי, כמו שיש בו גם היבט אמנותי ורוחני. עד כמה שקשה לעין הישראלית הקורצת והחאפלאפית לקרוא את זה — עשיית דבר על הצד המושלם ביותר מעידה על עליונות אישיותית ולא על נחיתות. אם יש משהו חולה בחברה שלנו הרי זו הגישה הבלתי־אנושית שמוביל המרואיין, ולפיה צריך תמיד להרגיש טוב עם עצמך ואסור לחוש פחד, אשמה או אפילו השפלה.

מיכאל יגר,
שערי תקוה

יש לפחות עוד שלוש דרכים לייצר תואר פועל

אילון גלעד מונה דרכים אחדות ליצירת תוארי פועל בעברית — מאז לשון המקרא ועד ימינו ("בתיאבון", 28.5). יצחק אבינרי, בספרו "יד הלשון", מצא לא פחות מ–15 דרכים ליצירת תואר הפועל בעברית. שניהם לא העלו על דעתם לפחות שלוש דרכים נוספות ליצור תואר פועל: לקחת תואר פועל קיים ולסבכו. תואר הפועל "מיד" קיבל תוספות מלפנים ומאחור: "מיידית", "באופן מיידי", "במיידיות" ומעל הכל: "בַמיידי".

עמיחי גיל,
תל אביב

הניחו כבר לנחמה ריבלין

רובי ריבלין הוא ממש אדם חביב, נחמד ונוגע ללב. רעייתו נחמה נראתה נחמדה ולבבית מאוד.

האוטוביוגרפיה מספרת על מזכירה במכון למדעי החיים באוניברסיטה. מעולם לא הייתי עדה לאיזו פעילות ציבורית משמעותית שהיא לקחה חלק בה.

פרסום התמונה שלה מבשלת במטבח הזוי ומבולגן (שלא לומר מילים קשות יותר) ומוריד תיאבון גם לרעבים. ועוד עם סיגריה בפה ("ידעה מה טוב הגברת נחמה", 5.6). תפסיקו לנסות לעשות לימונדה מכל לימון חמוץ. תניחו לה לשכב על מנוחתה בשלום.

מיה גנות

תודה על פרשת השבוע

פרשת השבוע של ירמי שיק בלום סוגרת לי את השבוע. כל כך מדויקת, עשירה, נוגעת בכל הנקודות החשובות והכואבות ויחד עם זאת בהמון הומור דק ומדויק. אין כמוהו לפרשן את המציאות. רוצה להודות לו על כך.

דניאלה ישין־הרפז,
רעננה

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ