לפני שמדברים על שיח מכבד, צריך לסמן גבולות אדומים

נילי פיליפ, איב פינקלשטיין, מרים זוסמן ורחלי שלוס, יעל איילון, אריה קרישק ויהודה ל. ורנר
שלט הפרדה בבית שמש
נילי פיליפ, איב פינקלשטיין, מרים זוסמן ורחלי שלוס, יעל איילון, אריה קרישק ויהודה ל. ורנר

ברצוננו להגיב לדבריה של ראש העיר בית שמש, ד"ר עליזה בלוך, מתוך הערכה לכשרונות המנהיגות שלה ולרצונה לקדם את העיר ("ראש עיר אחת החליטה לגשת לגמרי אחרת לבעיות של החברה הישראלית", 19.6).

פנינו לבית המשפט ב-2013 בנושא שלטי הצניעות בעיר בתגובה למגמה של התקפות חוזרות ונשנות נגד נשים בעיר, שחומרתן הגיעה הרבה מעבר ליריקות. בזמן שנשים הותקפו באבנים, מקלות ושפיכת אקונומיקה, העירייה דאז לא עשתה דבר. הפנייה שלנו היתה זעקה מרה לסיוע עקב אווירה בלתי נסבלת. חששנו, ובצדק, שהדברים עוד יגיעו לשפיכות דמים.

אנחנו מעריכות מאוד את הרצון של בלוך לקדם דו־שיח מכבד בעיר בין המגזרים השונים. אבל כדי להגיע לשיח מכבד, צריך קודם כל לסמן את הקווים האדומים לגבי המותר והאסור במרחב הציבורי.

כפי שבלוך יודעת מניסיונה כמחנכת, אי אפשר לחנך בבית ספר אליו מגיעים תלמידים עם סכינים. באופן דומה, אווירה עוינת שרוויה באיומים באלימות של ממש נגד נשים שמסרבות לציית להוראות השלטים המשפילים, בוודאי שלא יכולה לסייע לדיאלוג בין קבוצות שונות בעיר, אשר אגב כולל גם את אותה קבוצת נשים.

דווקא כדי לשמור על המורכבות שבלוך שמה בראש סדר העדיפות, אין מקום לשילוט שמגביל את יכולתן של נשים ללכת כרצונן במרחב הציבורי. לכן ההתערבות של בית המשפט היתה הכרחית: כדי לשמור על המורכבות של השיח הציבורי ולאפשר לקולות נוספים להישמע, כולל הקול הנשי שעומד על ערכים של כבוד ושוויון, כדי למנוע מהאנשים שתלו את השלטים את היכולת לכבוש בכוח את המרחב הציבורי, וכדי לקבוע קווים אדומים לגבי מותר ואסור.

לכן, אם בלוך באמת רוצה לקדם שיח פלורליסטי בעיר, הסרת השלטים חייבת להיות בראש מעייניה. האנשים שתלו את השלטים אינם "ילדי פרחים", אלא בריונים שמנסים לכפות באלימות את אורח החיים שלהם על הציבור כולו ולהשתיק את כל מי שמתנגד.

נילי פיליפ, איב פינקלשטיין, מרים זוסמן ורחלי שלוס (התובעות)

בתי ספר השתנו בקורונה. אקדמאים, עכשיו תורכם

במאמרו המרתק ניתח פרופ' צחי זמיר את מגרעות הלמידה מרחוק באמצעות ה-zoom ("הם הפסיקו להיות כיתה. האם אני עדיין מורה?" 19.6). ברצוני להציג יתרונות של הלמידה מרחוק מנקודת מבטי כמורה וכמנהלת תיכון.

עיקר הביקורת שלי נוגע להגדרת תפקיד המורה. זמיר מגדיר מורה כמי ש"מייצר ערך בר־קיימא" עבור הלומד. להבנתי, תפקידו של מורה הוא לאפשר ללומד לייצר ערך בעצמו — לעורר חשיבה, לטפח ביקורתיות ולדרבן אותו להפיק תובנות משלו. זמיר מציב את המורה בעמדה כמעט מיתולוגית. מעמדה זאת עולה כי הלמידה תלויה בו בלבד. להשקפתי הלמידה תלויה קודם כל בתלמיד – בנכונותו להתאמץ, במוטיבציה שלו לחשוב.

מנקודת מבט הרואה במורה מי שמלווה את התלמידים והתלמידות ומנחה אותם, מתובנה המכירה בכך שתלמידים שונים לומדים בדרכים שונות, מאפשרת הלמידה ב-zoom אלטרנטיבה, שיכולה להיטיב לפחות עם חלק מהתלמידים.

כך למשל, נערה מוכשרת שלימדתי השנה, הפכה מתלמידה שהתקשתה לגלות עניין בשיעורים לתלמידה מצטיינת. כשלמדה בחדרה, מרוכזת מול המחשב, היא השתתפה ושאלה שאלות.

יתרון נוסף נוגע להסרת מגבלת המקום והזמן. בעבור תלמידי תיכון רבים, ימי הלימוד עמוסים באופן קיצוני. אם חלק מהקורסים יישען על למידה מרחוק, הם יוכלו לפצל את היום לשני חלקים, לחזור הביתה כדי לנוח וללמוד שוב בערב.

עוד כותב זמיר על טשטוש ההפרדה בין הפרטי לציבורי וטוען שתהליך הלמידה דורש הקמה של חיץ מלא בין המורה בתפקידו המקצועי לבין המורה כאדם פרטי. אולם תלמידים שנחשפו להיבטים אישיים בחיינו יכלו להכיר אותנו כבני אדם. הנה גם לנו המורים יש בית, משפחות, תחביבים — אנחנו סובייקטים הראויים ליחס מכבד ולא אובייקטים שניתן לנהוג כלפיהם בניכור או בחוצפה. הכניסה למרחב הפרטי של חיינו היתה מביכה לעתים, אך גם הציגה אותנו באור אנושי וטבעי. המבט שלנו לתוך ביתם של התלמידים אפשר גם לנו להכיר אותם קצת יותר.

מתוך מערכת חינוך שמרנית ומיושנת, קיבלנו בתקופת הקורונה הזדמנות נדירה לעצב מחדש את בתי הספר, להתייחס לתהליך ההוראה־למידה כאל תהליך דינאמי וגמיש ולהגדיר דרכים חדשות לקיום למידה במאה ה-21.

עמיתנו אנשי האקדמיה, ההכרח להשתנות ולהתפתח ניצב גם לפתחיכם. אם גם אתם תנועו קדימה — אולי יקרה בעתיד השינוי הנכסף והמועצה להשכלה גבוהה תשחרר אותנו ממספר בלתי נסבל של בחינות בגרות המוטלות על התלמידים ומאלצות אותנו להתפשר על כמות והספק במקום להתמקד בלימוד מעמיק ואיכותי.

יעל איילון,
מנהלת תיכון עירוני י"ד בתל אביב

מבקר הקולנוע התבייש בדברים שכתב על הסרט

בכתבתו על הפקת הסרט הצה"לי על כיבוש רמת הגולן, אדם רז קולע לחוט השערה ("צה"ל ביים מלחמה בגולן. איש לא טרח לספר על כך לתושבים", 19.6). אני מבקש לחזק את עדותו בדברים ששמעתי מידידי המנוח זאב רב־נוף, מבקר קולנוע בעל מוניטין בינלאומי (שסייעתי להוצאת ספרו "מסך גדול" לאחר מותו). הוא אמר לי: "אחת הרשימות שאני הכי מתבייש בהן היא הרשימה על הפיצ'ר הצה"לי על כיבוש רמת הגולן, שבה שיבחתי את התיעוד והרמה הקולנועית". כמובן שהאמת על המציאות וההפקה נגלתה לו הרבה יותר מאוחר.

גם בשיחה שהיתה לי בביתו עם הבמאי פרדי שטיינהרט (למעשה, במאי סרטי עלילה) הוא היה נבוך בעת שאוזכר הסרט המסוים. "אכלתי מכף ידו של דובר צה"ל", אמר, "לא היה מקום לזווית של הסורים". אולי טוב שההפקה הגרנדיוזית הזאת כבר כמעט לא מוקרנת.

אריה קרישק,
קצרין

קשקוש קצת שגוי

המדור "מהשפה פנימה" של אילון גלעד הוא מנקודות האור המעטות בקדרות המידה והדעה בעיתונות. אבל לפי ההיגיון שלי (שנעזר גם במילון ההווה), הפעם גלעד שגה, בהסברו על הפתגם הארמי "אִסְתְּרָא בִּלְגִינָא קִישׁ קִישׁ קָרְיָא" ("קשקוש", 19.6). לדברי גלעד, הפתגם אומר "אדם טיפש (כלי ריק) מדבר הרבה". אבל "כלי ריק" (מתייחס לכד הריק שבתוכו מהדהד המטבע הבודד) נשמע כמרמז על אדם חסר מידע, בור, ולאו דווקא טיפש, שמשמעו חסר שכל, כלומר חסר פיקחות.

פרופ' אמריטוס יהודה ל. ורנר,
ירושלים

תגובות