מכתבים למערכת |

ואז הטקסט של אלון עידן נפל לי כמו פטיש על הראש

אביחי לוי, רלי שכטר, ד"ר יעל עבאדי־רייס, יורם פולק ואסתר שהם זיו
שוק מחנה יהודה
אביחי לוי, רלי שכטר, ד"ר יעל עבאדי־רייס, יורם פולק ואסתר שהם זיו

לקחתי לידי את מוסף הארץ ביום שישי והתחלתי לרפרף על הכתבות. הטון משועשע, ציני, ניר גונטז' מתעלל בעוד מרואיין, מורן שריר כותב בבדיחות על תביעת דיבה של חצרוני, יש כתבה אופיינית על אפיזודה היסטורית של רדיפת הומוסקסואלים בהרווארד, בוועדת המדרוג מתלהבים מהסדרה "טהרן". ואז אני נתקל בטקסט של אלון עידן ("זה בן אדם, צריך לעזור", 26.6), שנופל כמו פטיש על ראשי, קורא אותו וגרוני נחנק ועיניי נמלאות דמעות.

הטקסט המיוחד הזה נגע בי בכמה רמות — ראשית יש כאן עין אנושית, לא צינית אך גם לא סנטימנטלית, שמצליחה להעביר רגע אנושי כל כך של סולידריות. שנית, בזמן שאנו רגילים לשמוע דברים כמו "איזה עם חרא" ו"לאף אחד לא אכפת כאן מאף אחד, תאמין לי", התמונה הזאת (שהיא טיפוסית ומעוררת אמון) מראה שלא כך הם פני הדברים. שאנשים הם אנשים, והם נחלצים אחד לעזרת האחר. ולבסוף עלה בי הרהור נוסף, על אף שזהו הרהור שמבוסס על סטריאוטיפים. אפשר לשער בעדינות כי אוכלוסיית שוק מחנה יהודה במרכז ירושלים, קונים ומוכרים, לא מורכבת ברובה מבוחרי מרצ. זה יהיה ניחוש מושכל שחלק גדול מאלה שעזרו לאותו ערבי הם מצביעי ליכוד ותומכי ביבי שחלק מהציבור רגיל ללעוג להם ולייחס להם תכונות של שנאה. אבל המציאות מורכבת יותר, ומרגשת יותר. יישר כוח על טקסט מעורר השראה.

אביחי לוי,
רעננה

זה לא פוסט־קפיטליזם. זה קפיטליזם אנושי יותר

כותבי המאמר "בואו נדבר על החיים ביום שאחרי הקפיטליזם" (26.6) מציעים מהלך קפיטליסטי מוכר — הרס יצירתי — שמטרתו לפטור אותנו מהסדר הקפיטליסטי עצמו. כלומר, אפשר לנצל את המשבר בכלכלה העולמית כדי להביא לשינוי של המערכת הקפיטליסטית שהיא "טפיל על הסדר הקיים" ויש צורך דחוף לשנותה.

לדבריהם, יש כאן הזדמנות לעבור מחברה מבוססת רווחים לחברה מבוססת צרכים אנושיים, ומחיים שמתמקדים בעבודה למען עשיית רווחים לחיים שמוכוונים למען תכליות אנושיות משותפות, וחופש כתכלית ראשונה במעלה. בנוסף ליצירה של חיים מלאי משמעות (בניגוד לחיים צרכניים חסרי תוחלת, כיום), חיים פוסט־קפיטליסטיים יאפשרו גם סביבה (אקולוגיה) בת־קיימא, בכך שיגנו טוב יותר על הכלל מהאיום התאגידי.

בניגוד למהלך הרדיקלי של החלפת הקפיטליזם בפוסט־קפיטליזם, הפתרונות שהם מציעים נטועים היטב בקפיטליזם הנוכחי. הם מציעים קרן עושר לאומית חדשה, שתוקם במהלך של מניות תמורת חילוץ, ותתמקד ביישום מדיניות תאגידית חדשה — לטובת החברה כולה. הכותבים מציעים גם להמשיך לפתח איגודי אשראי חברתיים. אופיו המשתנה של הקפיטליזם, בעיקר מיכון ואוטומטיזציה של משרות שמילאו בעבר בני אדם, מחייבים לחשוב על יותר זמן פנוי לכולם. עלייה בעושר — תוצר של הקפיטליזם עצמו — מאפשרת את חלוקתו מחדש, למשל דרך "הכנסה בסיסית אוניברסלית" שתאפשר יותר זמן פנוי. אם כך, בניגוד לפוסט־קפיטליזם מציעים הכותבים עולם קפיטליסטי אחר בעל פנים אנושיות יותר וטוב שכך.

בתוך כל זאת, הכותרת יוצרת מתח לא סביר בין מטרות ראויות לבין הבטחה לשינוי שספק אם תתממש במלואה. הכותרת עצמה משעתקת שיח קפיטליסטי־שיווקי, לא פחות מאשר יוצאת כנגדו. כדי להיחלץ מחברת הצריכה שאליה נקלענו צריך גם שיח חדש שאינו חלק מהרדיקליזם לכאורה של הקפיטליזם עצמו.

רלי שכטר,
עומר

הגמל המשיך לאכול כאילו כלום. לא נבהל

בכתבתו על השימוש בגמלים ליחידות סיור במלחמת העצמאות, האיר עופר אדרת ניסיון כושל אך מלא מעוף לרתום את ספינות המדבר לשיפור יכולות הניידות של הכוחות ("למלכת המדבר היו חוקים משלה", 3.7). במקביל לניסיון זה, היו יוזמות מקומיות שכן זכו להצלחה. אחת מהן של משה עבאדי, שסופרה השבוע כך: "ב–48' כשהיה מבצע דני, כבשנו את אזור מודיעין. היינו בכפר שקראו לו ברפיליה. בכל יום הייתי עושה סיור עם המקלע ברגל. תפסתי גמל, קשרתי אותו לעמוד, ויריתי כמה צרורות לראות איך הוא מגיב. המשיך לאכול כאילו כלום, לא נבהל. סידרתי לו חצובה על הגב, וישבנו, אני ומספר שתיים שלי, לסיור עם הגמל במקום ברגל. הוא הרגיש יופי, ואני יופי והגמל יופי".

ד"ר יעל עבאדי־רייס

ליחידת "חיות הנגב" היה סמל, וכך הוא נראה

כשקראתי את הכתבה על יחידת הגמלים שפעלה בנגב, נזכרתי בסיכה שאמי ז"ל נהגה לענוד, סיכת שלושת הגמלים. את הסיכה הכין אבי ז"ל, אדו פולק, בעל ידי הזהב. שניהם היו ממקימי קיבוץ עלומים שנוסד ב–1947, ושמו שונה כעבור זמן לקיבוץ סעד. אבי הכין כמה סיכות כאלו לבקשת חברות הקיבוץ. זה היה הסמל של יחידת "חיות הנגב" של הפלמ"ח שהוזכרה בכתבה. זכיתי לרשת את הסיכה והרי היא לפניכם.

יורם פולק,
קיבוץ סעד

בלינה המשותפת בקיבוץ לא היינו לבד. היינו יחד

בהתייחס לראיון של נועה לימונה עם אוריין צ'פלין ("אף אחד לא מדבר על האמהות", 28.5). רוב החברים בקיבוץ ראו בחינוך המשותף, ובלינה המשותפת יתרון גדול. הלינה המשותפת העניקה מענה להורים הצעירים בשנותיו הראשונות של הקיבוץ ובמערך הכללי של החברה בישראל.

באשר למטפלות — הן היו הסמכות העליונה (שם) וטוב שכך היה. המטפלות הוכשרו לשאת בתפקידן כמטפלות. הן עברו קורסים בנושאים חינוכיים ופסיכולוגיים. הן ידעו לתמוך באמהות הצעירות, ללווֹתן, להדריכן ולחזקן.

כך כתבה ביומנה אמי מרים, שלמדה שנתיים בקורס למטפלות לגיל הרך בבית החולים הדסה: "נבחרתי למטפלת הראשונה בקבוצה. נפגשתי במציאות של אחריות מקיפה ורצינית, ועולים בי פקפוקים וספקות: האם אוכל למלא את התפקיד? האם מתאימה אני להיות הסוללת הראשונה של דרך בית התינוקות, אשר בו נגדל את הדור הקטן, הרך בגילו?"

ביום המשפחה התארחתי בכיתה ג' של נכדתי, עמית. סיפרתי לתלמידים על ילדותי בקיבוץ. כשסיימתי לספר, ילדה אחת הצביעה ושאלה: "ולא פחדתם להישאר בלילה לבד?" עניתי לה בלב שלם: "לא היינו לבד. היינו יחד".

אסתר שהם זיו

תגובות