הפלאפל אינו פלסטיני והסביבון אינו יהודי. אין סיבה להיבהל מניכוס תרבותי

נרדי גרין, נמרוד גורנשטיין, זאב ינאי, רוני דיסנצ'יק, ורדי בר שהם ואבי כרם
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
מרק קר של טחינה, מלפפונים וזרעי דלעת
צילום: Jenny Zarin
נרדי גרין, נמרוד גורנשטיין, זאב ינאי, רוני דיסנצ'יק, ורדי בר שהם ואבי כרם

אני מאוד אוהב את המפעלות של סמי תמימי (ויותם אוטולנגי), כפי שהובאו בכתבתה של רונית ורד ("שתי מנות לשני עמים" (3.7). אך טענתו האומרת: "ניכוס תרבותי — כשהצד החזק במערך הכוחות טוען לבלעדיות ומעלים את הצד החלש", בעייתית בלשון המעטה. ניכוס תרבותי הוא דבר שקיים בכל תרבות ובכל תחום.

התרבות היהודית ניכסה את מנהגי ומאכלי המשתה ההלניסטי לליל הסדר, היא ניכסה את המאכלים האירופיים המטוגנים בשמן ואת משחק המזל הגרמני, הסביבון, לחנוכה. הפלאפל אינו פלסטיני במקורו. לחומוס יש כנראה שורשים במקורות היהודיים. הרבה מהמתכונים המכונים פלסטיניים הושפעו, או נוכסו, מתרבויות וכובשים שעברו באזור. זה לא אומר שאין מטבח פלסטיני, או שאין מטבח ישראלי, וזה דבר מצוין להעלות אותם על נס.

המטבח הישראלי, שנולד ממחסור, היה חייב לנכס תרבותית ולהמציא את עצמו מתוך הסביבה שבה צמח ומתוך תרבויות המהגרים שמתוכן נבנה. המטבח הישראלי המודרני, המצליח בעולם היום, עושה את הניכוס הזה בצורה גאונית. נכון שכל דבר תרבותי מבטא יחסי כוחות פוליטיים, אבל חייבים לזכור שניכוס תרבותי הוא תופעה טבעית, לא שלילית ולא חיובית. זהו סם החיים של תרבות שרוצה לחיות. זו הטמעה של חומרים מהסביבה שבלעדיה, אם לצטט את יהושע סובול: "אין חיים של ממש לא לתרבות ולא ליצירה".

נרדי גרין,
ירושלים

העובדה שהוא אינטליגנטי לא אומרת שהוא שמאלני

אלון עידן כותב כי עפר שלח "הוא אינטליגנט, ביקורתי ומחזיק בעמדות שמאל מגובשות" ("ואולי עפר שלח?" 3.7). בין אם במכוון ובין אם בטעות, עושה רושם שעידן מניח שאינטליגנציה היא אינדיקציה לעמדה פוליטית שמאלנית. ברור לי שיש רבים שאכן טועים לחשוב כך, אבל דומה שדווקא גישה שמאלנית אמורה להביא את הקול הריאליסטי, שמבין שמדובר בצדדים עם אינטרסים שונים.

העמדה היהירה שאותה מציג עידן היא רמז לכך שהוא מחזיק בעמדות היררכיות — יש כאלה שפועלים ממניעים טהורים ויש אחרים שעובדים עליהם בעיניים, ולצערו, לאלה ולאלה זכות הצבעה שווה. והרי שעמדה היררכית, אליטיסטית ושמרנית כזו, היא בסך הכל עוד דעה שמרנית־ימנית שמבקשת להיצבע בצבעי הנאורות.

נמרוד גורנשטיין,
תל אביב

הפסיקו לשאוף לדעיכתה של ארה"ב

יש במוסף הארץ ובמיוחד בטור של עפרי אילני "להיפרד מהדוד סם" (3.7) שאיפה לדעיכתה של ארה"ב. הכותב מהלל את אירופה וסין ושוכח רק את רוסיה של סטלין. במאה השנים האחרונות יש רק כוח אחד שהציל את העולם והנחיל לו ערכי תרבות מדהימים — ארה"ב. אירופה הביאה לעולם את היטלר שבשיתוף פעולה של ארצות נוספות כמעט השמידו את עמנו. לאחר מלחמת העולם השנייה היתה זו ברית המועצות שהקימה גולאגים, השתלטה על מזרח אירופה וכלאה את בני העם היהודי מאחורי מסך הברזל.

ומה הכמיהה הזאת לסין? עם טיינאנמן, מחנות ריכוז למוסלמים והשתלטות אגרסיבית על הונג קונג. לא מהם תבוא הישועה. אמריקה, עם כל מכאוביה ועם הקפיטליזם שלה, עדיין ליברלית ותרבותית יותר מכל הכוחות האחרים בעולמנו. נכון שיש גזענות בארה"ב, אבל זו עדיין מדינה שנלחמת בתופעה ואולי אף תצליח להתמודד איתה טוב יותר לאחר נפילת הנשיא הבור והכושל.

זאב ינאי,
סביון

אנחנו בדרך לתהום. זה באמת משנה מי אשם בכך?

במאמר "ישראל מידרדרת לתהום, ובסוף תאשימו את המזרחים" (3.7) כותבים המחברים כי "הכתיבה הדחופה שלנו ברגע זה מביעה את החשש שלנו שאם ישראל תידרדר סופית אל מדינה אוטוקרטית ולא דמוקרטית הפרק הזה יירשם על שמם של המזרחים".

קטע זה, יחד עם כותרת המאמר, מעוררים את השאלה הבאה: האם הכותבים מודאגים פחות מההידרדרות שהם מתארים מאשר על שם מי היא תירשם? כשנגיע לתחתית התהום, האם זה באמת יהיה חשוב (חוץ מאשר לכותב דוקטורט בעוד מאה שנה בהנחה שהעולם יהיה קיים עד אז) על מי האחריות הזאת נופלת?

רוני דיסנצ'יק,
תל אביב

מילה אחת בארמית הפכה למונח שגור בשפות רבות

ברצוני להוסיף לרשימתו של אילון גלעד בנושא רופאים ("מהשפה פנימה", 26.6). מילה חשובה שמקורה בארמית והתגלגלה למונח רפואי בשפות מערביות רבות, היא המילה אושפיז, שפירושה אורח שנשאר ללון במקום האירוח (בית או מוסד כל שהוא). כך גם אצלנו, כידוע האושפיזין בסוכה.

מילה זו התגלגלה לאחר מכן למונח רפואי המתאר בתי חולים, שבהם נשארו החולים — או כפי שאנו אומרים היום, אושפזו — ונשארו לטיפול מתמשך שהצריך הלנה ללילה אחד או יותר.

כך באנגלית, בספרדית ובדנית (hospital), באיטלקית (ospedale), בצרפתית (hopital), באספרנטו (hospitalo), ביידיש (שפיטאל) ועוד.

ורדי בר שהם,
אדריכלית

מי ישיב לי את משוש חיי, מדור הברידג'

כשהוא עזב מילמלתי לעצמי "ברוך שפטרנו", חיינו יחד שנים רבות וסוערות. בטופ של שמחה, כשבהארה של רגע ראיתי את שביל הזהב, ובתהומות של יגון כשנכשלתי ונפלתי על הבוטום. נפגשנו רק בימי שישי כי הוא לא שמר לי אמונים וחלק את אהבתו עם נשים וגברים רבים, מכורים כמוני. ככל גבר שהוא גם אישה, לא הפסיק לרגע לנסות לחנך וללמד אותי. ככל אישה שהיא גם גבר, ידע איך להחמיא לי כשהציב בפניי בעיות שפתרתי בקלות, שמח ללא גבול על שעמדתי במשימה. אך הוא ידע גם ידע להתאכזר אליי בשאלות קשות שהעלה מגיהנום חייו הארוכים עד בלי האמן. עייפתי ממנו, שבע תסכול ואכזבה, שמחתי כשהלך.

אך שמחתי לא האריכה ימים. ימי השישי הראשונים עברו בקלות, בתחושה נפלאה של חופש ושחרור, אך מאז חלפו שבועות ארוכים ומצאתי את עצמי מתעורר בתקווה ביום שישי, רץ לדלת אחוז תשוקה וגעגועים כשנשמעת החבטה המוכרת כל כך בשעת בוקר מוקדמת, ומגלה שוב, לאסוני, שהוא לא שם. מי ישיב לי את משוש חיי. האם מדור הברידג' עזב ללא שוב?

אבי כרם,
מודיעין

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ