הביקורת שהוטחה בי אינה עניינית. זו נזיפה אידיאולוגית

פרופ' יחיאל מ בר אילן, דני צור, עמוס שבואלי, מיכה גלעד ונילי מ. בק
מחנה ראש העין
פרופ' יחיאל מ בר אילן, דני צור, עמוס שבואלי, מיכה גלעד ונילי מ. בק

הביקורת שהוטחה בי ("אולי הגיע הזמן להפסיק להאשים את הקורבן", 17.7), לא כוללת תגליות או דיון בממצאים החדשים שהבאתי במאמרי ("הטרגדיה האמיתית והמושתקת של קום המדינה", 10.7). מה שיש בביקורת זה נזיפה על כך שאיני מתיישר עם אידיאולוגיה מחקרית מסוימת.

צר לי שפרופ' דוידוביץ' ועמיתיו מצטטים את דבריי לא נכון. המסמכים שמתעדים כי הילדים נלקחו שלא לצורכי אימוץ אינם דלים כלל, ולא הטלתי בהם ספק. לא כתבתי שתינוקות הועברו ממקום למקום ללא רישום או דיווח. לא היו נהלים מסודרים לרישום ודיווח, ותקלות אירעו, אך אין רמז לכך שמישהו העלה בדעתו להזיז תינוק ללא רישום, ולו בשל ההקפדה על התחשבנות עבור ימי אשפוז (למי שלא מאמין כי לצוותים אכפת היה מכבוד האדם).

דבקות באמת היא גם תנאי למאבק בגזענות. הרי גזענות היא בראש ובראשונה שקר. כל הצגה מעוותת של המציאות היא סיוע לגזענות ולתיאוריות מופרכות כקונספירציית החטיפות. מכחישי האמת הינם פעילים כנעמה קטיעי. בניגוד לרישומים מפורטים של פטירות, היא ממשיכה לטעון כי התמותה במחנה ראש העין היתה נמוכה בהרבה (אך עדיין בממדים מחרידים) מזו שאני מונה.

אמת פירושה כל האמת. משרד הבריאות היה הראשון שהעלה את ההשערה כי תינוקות שנעלמו נמסרו לאימוץ ומיד החמיר את נוהלי השחרור של הילדים. זה היה באפריל 1950. השערה שמעולם לא אומתה אינה ראיה; ודאי לא לקנוניה ממסדית. דברים אלה מוכיחים כי הממסד הרפואי היה הראשון לחשוד וגם לפעול על מנת לצמצם את תופעת ההיעלמות.

נכון הוא שאזרחים רבים פנו לרשויות והציעו לאמץ יתומים וילדים "עזובים". חלקם מטוב־לב, חלקם עריריים, חלקם התכוונו לאירוח לתקופה מוגבלת, כפי שהיה מקובל מאוד. עיון בהתכתבויות מלמד כי הציבור (ולעתים הפקידים) לא הבחין בין "אימוץ" ל"אומנה", וגם לא היה מודע לכל המורכבויות המשפטיות. על פי כל המקורות, המדינה לא נענתה לפניות הללו ובמפורש הסתייגה מבקשות אימוץ כ"פיצוי" על שכול בשואה. עד 1955 לא היו כל נהלים בנוגע לאימוץ, וכל שופט ובית דין רבני יכלו להוציא צו אימוץ גם ללא מעורבות המדינה.

פרופ' דוידוביץ' ועמיתיו כותבים כי על המדינה והממסד הרפואי לחתור לחקר גורלו של כל ילד. זאת עשו שלוש ועדות חקירה. כעת תובעים פעילים לפתוח תיקי אימוצים. יש לזכור כי תיקי האימוץ הינם חומר ארכיוני ש"נשלט" בידי ה"ממסד" והם מכילים תכנים שפרסומם עשוי לפגוע במוחלשים שבחברה. מי שלא מאמין לחומר ארכיוני, צפוי גם לדחות את המקורות הללו. בכל מקרה, ללא התנערות משקרים, עיוותים ומחויבות אפריורית לאידיאולוגיות מחקריות — מה הטעם בחקירה מכל סוג שהוא?

פרופ' יחיאל מ' בר אילן

כזה הוא יחזקאל דרור. תמיד חושב מחוץ לקופסה

ניתן להניח שרבים מהקוראים לא נהנו לקרוא את עמדותיו של פרופ' יחזקאל דרוד בראיון המרתק שערך עמו אלוף בן ("נתניהו צריך להיות ראש הממשלה, ואל תגידו לי שהדמוקרטיה בסכנה", 17.7). אולם דרור מעולם לא שאף להיות "נאהב" ומושא להסכמה רחבה.

דרור הוא אחד מהחשובים במדעני המדינה בישראל ובעולם. תמיד היה בעל חשיבה מקורית, תמיד חינך את תלמידיו: אל תהססו לחשוב, גם "מחוץ לקופסה", שימו סימן שאלה אחרי כל סימן קריאה. אל תיקחו שום דבר כמובן מאליו. חשבו בחלופות, הרחיבו את תחומי הידע שלכם. הוא תמיד עודד את תלמידיו לחלוק עליו — אבל לא "סתם", אלא עניינית. כתלמיד ועוזר מחקר של פרופ' דרור חלקתי לא מעט על דעתו, והוויכוחים איתו תמיד היו חוויה ואתגר אינטלקטואלי מהמדרגה הראשונה.

דני צור,
ירושלים

פרופ' דרור טועה. בוודאי שאפשר להיערך למגפה

פרופ' יחזקאל דרור, שיש לי הערכה גדולה מאוד אליו, בין היתר כתלמידו לשעבר, טועה מאד בנקודה קריטית, כשהוא אומר "אי אפשר להיערך למגפה". למען האמת, במשרד הבריאות הכינו מסמך בדיוק לשם התכוננות לקראת מגפה. הדוח הוכן ב–2007(!).

לא זו אף זו, ב–2018 משרד הביטחון (גם שם היו ככל הנראה בעלי תפקידים אשר צפו פני הסכנה) ערך בדיקה ומצא היעדר מוכנות למגפה כמפורט בגוף הדוח. שימו לב שמנכ"ל משרד הבריאות המוזכר בדוח הנ"ל היה מר משה בר סימן־טוב ואידך זיל גמור.

מעניין שבחודשים האחרונים לא זכיתי לקרוא בעיתונות על מישהו שחשף את הדוחות האלה לציבור. כך שהציבור ממשיך להחזיק במחשבה ש"אי־אפשר להיערך למגפה".

עמוס שבואלי,
חיפה

אנחנו אכן קורבנות. של ההעדפות הכלכליות שלנו

יש להניח שמירב מורן מכירה את רב המכר הידוע משנות ה–60 "The Death and Life of Great American Cities" של ג'יין ג'ייקובס, וחבל שלא הוזכר בשולי כתבתה על האדריכל ג'ף ספק ("לגור בפרברים? זה אולי הרעיון הגרוע בהיסטוריה", 17.7). ספק בוודאי מכיר את החשיבה שביסוד הספר, הרלבנטית עד היום, ובעצם ממחזר ומעדכן אותה בראייה של 50 השנים שחלפו מאז נכתב.

אנחנו לא "קורבנות של מתכנני ערים". אנחנו "קורבנות" של מערכת ההעדפות החברתיות־כלכליות שלנו. מערכת זו מכתיבה למתכננים, בתיווך נציגינו במערכות השלטון הארצי והמקומי שאנחנו בוחרים, את התוכניות. מימוש תוכניות אלה גורם לכולנו בקצה השרשרת לבזבז את שעותינו הטובות ביותר על הזדחלות בפקקים.

אגב, ג'יין ג'יקובס היתה אמנם נשואה לאדריכל, אך לא היתה אדריכלית או מתכננת ערים בעצמה; היא היתה עיתונאית.

מיכה גלעד,
אדריכל ומתכנן

מצטרפת לנרי ליבנה. די לחתונות הגרנדיוזיות

כבר מזמן לא הזדהיתי כל כך עם נרי ליבנה, שהצליחה למצוא גם צד חיובי לימי הקורונה הקשים, שהביאו עמם תקנות לצמצום מוזמנים לחתונות ושמחות מוגזמות אחרות ("תגבילו, תגבילו!" 10.7).

רק התפלאתי שנרי לא העלתה את נושא הרעש מחריש האוזניים, שהוא חלק בלתי נפרד מאותם אירועים גרנדיוזיים. באירועים אלה נגזר עלינו להיות חלק ממופע אימים של זמרים ונגנים בווליום שלא מאפשר ליהנות ממפגש משפחתי או חברתי. מצטרפת לנרי בתקוותה לימים אחרים עם שמחות צנועות גם בלי נגיפים.

נילי מ. בק,
באר שבע

תגובות