השב"כ מאוד יצירתי, עד שזה מגיע לטרור יהודי

ד"ר אבנר ברנע, חנה בר"ג ויעל נעמן, ד"ר נדב קפלן, דפנה עורי ויהושע גרוס
תמונה ראשית
ד"ר אבנר ברנע, חנה בר"ג ויעל נעמן, ד"ר נדב קפלן, דפנה עורי ויהושע גרוס

קראתי בעניין את כתבתו של הלל כהן ("תנו לייק לכיבוש", 31.7) ומאוד התרשמתי מהיצירתיות של שב"כ. רכזי שב"כ מפעילים דפי פייסבוק שפונים לפלסטינים במטרה להרתיע אותם מלבצע פיגועים ואולי גם כמקור לקבלת מידע. וכדי להשיג את מטרתם הם לא מהססים להיות בוטים. מדובר בחשיבה חדשנית שככל הנראה מצליחה, אחרת לא היתה נמשכת.

כחוקר בנושא הביטחון במרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה, אני עוקב במשך שנים אחר הכישלון המתמשך של שב"כ בסיכול פיגועי תג מחיר. על רקע טענות שנשמעות לעתים קרובות, אפשר לתהות הכיצד שב"כ כה מצליח בסיכול טרור פלסטיני וכושל בסיכול הטרור היהודי של תג מחיר? ניתן להוסיף ולשאול — מדוע שב"כ לא מפעיל כלי דומה בפייסבוק או במדיה חברתית אחרת בעלת תפוצה רחבה בקרב אוכלוסיית היעד — היישוב היהודי ביהודה ושומרון? אולי זה יסייע בסיכול תג מחיר? אולי אז נפסיק לשמוע התנצלויות של ראשי שב"כ על כך שהארגון יודע הרבה אך לא מצליח לתרגם זאת לכתבי אישום ולהפסקת הטרור. או שמא — מה שמתאים לעשות כדי לסכל טרור פלסטיני לא יאה לעשות לסיכול טרור יהודי?!

ד"ר אבנר ברנע (לשעבר בכיר בשב"כ),
תל אביב

כמה נמוך יירד השב"כ בניסיון להשליט את מרותו

כתבתו המאלפת של פרופ' הלל כהן העלתה אל פני השטח את אחת הרשויות האלימות ביותר, המנהלות את חיי הפלסטינים בשטחים הכבושים — השב"כ. רוב הישראלים לא רוצים לדעת דבר על הכיבוש, לרובם אין מושג על מה מדובר. הם לא היו שם, הם לא חיו יום אחד תחת הכיבוש ובוודאי לא תחת המגף האכזרי של השב"כ. הם אדישים, מרגישים טוב עם עצמם ומשוכנעים שהצבא והשב"כ הם המוסריים שבעולם. הזוועות שמתחוללות מדי יום בחצר האחורית שלנו רחוקות מהעין ומהלב. פולחן הביטחון מצדיק את הכל.

עמודי הפייסבוק שפתח השב"כ, ושעליהם דווח בכתבתו של פרופ' כהן, מבטאים את חוסר ההבנה המוחלט והזלזול כלפי הלאומיות הפלסטינית ומשקפים ניסיון מגוחך לפקפק באתוסים הלאומיים של החברה הפלסטינית. מניעת חופש התנועה בנימוק שהם מסוכנים בפוטנציה; העמדת הפלסטינים בפני הדילמה הבלתי־אפשרית אם להפוך לסייענים בתמורה לעזרה כלכלית ושיפור בחופש התנועה; משטר ההיתרים, שמחייב את הפלסטינים באישורים על גבי אישורים המונפקים בתיאום הדוק עם השב"כ; מניעת גישה לאדמות לצורך עיבוד חקלאי יומיומי; אלימות המתנחלים שהיא מנת חלקם הכמעט יומיומית של תושבי השטחים.

על קצה המזלג, זו המציאות של הפלסטינים, כך שהשפה המתקתקה והמביישת בעמודי הפייסבוק לא מסנוורת את עיני הפלסטינים — הם יודעים היטב במה מדובר. רובם עברו מתחת למגף השב"כ. אחרי שישראל השלימה את ההשתלטות על המרחב והזמן הפלסטיני, היא מנסה עכשיו להשתלט ולשלוט גם על התודעה הפלסטינית. מזל ש"להיות עם חופשי בארצנו" זו תודעה אוניברסלית. ומה נותר? שירות הביטחון "הטוב בעולם" שנאלץ לרדת לתחתיות בניסיון נואש להשליט את מרותו על עם שמסרב להיכנע.

חנה בר"ג ויעל נעמן,
ירושלים

ההיסטוריונים בגדו, עד שהגיעה עיתונאית אחת

אבקש להציג ממד נוסף לכתבתו המצוינת של דיויד סטברו "שוודי טוב לא פותח את הפה" (31.7). נחשפתי לנושא במסגרת מחקרי על השכחתו הכמעט־מוחלטת של ראול ולנברג בזיכרון הקולקטיבי השוודי עד תחילת שנות ה–90.

בהכללה, ההיסטוריוגרפיה השוודית התעלמה ממקומה במלחמת העולם השנייה עד שנות ה–90. מאז, ניתן למצוא בשוודיה מחקרים אשר מבקרים באופן ישיר התעלמות זו. ב–2008 טען ההיסטוריון השוודי יוהאן אוסטלינג כי מלחמת העולם השנייה לא הפכה מעולם לחלק מתרבות הזיכרון הלאומית הרשמית. הוא טען כי היתה פרשנות דומיננטית לאורך כל התקופה שלאחר המלחמה, שמתאפיינת בתפיסה של "ריאליזם של מדינה קטנה". על פי תפיסה זו, לשוודיה כמדינה קטנה לא היתה שום אפשרות אלא לפעול בדרך שנהגה במלחמה. אלא שתפיסה זו הובילה לכך שכל השאלות הקשות שהתעוררו בנוגע לאתוס החברתי במהלך שנות המלחמה טואטאו לאורך שנים מתחת לשטיח. לביקורת עצמית זו שותפים לא מעט היסטוריונים שוודים.

מרבית החוקרים תמימי דעים כי קו פרשת המים של ההיסטוריוגרפיה השוודית התרחש ב–1991. אז עיתונאית וסופרת שוודית מוערכת, מריה־פיה בואציוס (Boëthius), פירסמה ספר על המלחמה בשם "כבוד ומצפון", שהפך לסנסציה.

הספר תוקף את הממסד האקדמי השוודי על ההשכחה המסיבית שיצר כדי להעלים את קשריה של שוודיה עם המשטר הנאצי. ההיסטוריון הבריטי ג'ון גילמור היטיב לתאר זאת באומרו: "בשנת 1991, היתה דווקא עיתונאית ולא היסטוריון, שהטילה אבן גדולה לתוך מי האגם השקטים של הפרשנות דאז".

לפיכך, יריית הפתיחה לביקורת עצמית שוודית נורתה כבר לפני כ–30 שנה. עם זאת, כנראה גם היום היעדרה של סקרנות מחקרית לגבי השואה ממלא תפקיד מהותי ושלילי במצבור הידע של המדינה ופוגע בהבנה אודות מה שאירע בשוודיה.

ד"ר נדב קפלן,
אביחיל

גברים לבנים שכותבים על גברים לבנים

אני קוראת את המוסף כמעט כל שבוע. בשבוע שעבר היה מאכזב לגלות שכל הראיונות ורוב הכתבות היו בנוגע לגברים לבנים (ורובן גם נכתבו על ידי גברים). האישה היחידה בגודל סביר שהצלחתי למצוא היתה בפרסומת בגב עמוד השער.

דפנה עורי,
תל אביב יפו

ואולי זו הסיבה לרעש בשעות הבוקר בתל אביב

ברצוני להביא ברכת יישר כוח לכתב דני בר־און על רשימתו "המטאטאים פשטו עם שחר" (31.7). הדברים משקפים נכונה את הרעש המטריד הפוקד אותנו בשעה מוקדמת מדי בוקר עקב פעולת המכונות לניקוי הרחוב. נראה לי שניתן להוסיף כי הסיבה לתקלה זו, והדרך האפשרית לפתרונה, נעוצה במילון העברי. במילון נכתב "שעון" — המכשיר באמצעותו ניתן לבדוק מה השעה. דא עקא שבעיריית תל אביב מצוי כנראה מילון ישן, או בלתי־עדכני, שבו במקום "שעון" נכתב "שאון". תיקון הכתיב במילון זה עשוי להרחיק את השאון מרחובותינו בשעת בוקר.

יהושע גרוס,
שופט (בדימוס)

תגובות