כל מנהיג כריזמטי הוא גם מטורף. ומה לגבי בן־גוריון?

יעקב שרת, דני קרן, דנה שקד חלוץ וציפי מימון
בנימין נתניהו באזכרה השנתית לדוד בן גוריון
יעקב שרת, דני קרן, דנה שקד חלוץ וציפי מימון

בתגובה לראיון עם פרופ' מיכה פופר ("המנהיג הרעיל מאמין שהציבור נועד לשרת אותו", 7.8):

כל מנהיג כריזמטי, ללא יוצא מן הכלל, הוא מטורף. אסביר: אדם הוא יצור ייחודי גם בכך שהוא מהרהר ותוהה על עתידו, חושב עליו ומתכנן אותו. למרות זאת, אדם לעולם אינו יודע מה צופן העתיד בכלל ועתידו האישי בפרט.

והנה מופיע אדם, שכמוהו ככל אדם, ומכריז: "אני איני כאחד האדם — אני יודע מה יילד יום! ואני רוצה להנהיג אתכם בדרך שבה תוכלו לבטוח במחר שלכם. סמכו עליי! אני אהיה הרועה שלכם, ובלעדיי תתעו לאבדון!"

מי הסמיך את האיש הזה להתיימר בידיעת המחר? מניין לו הביטחון הייחודי הזה, כי המחר ידוע לו ולכן הוא יודע מה צריך לעשות היום לקראת המחר הזה? אף לא איש! מכאן, שאת הביטחון העצמי הזה, שאין לו ולא יכול להיות לו שום אישוש חיצון, שמכוחו מרשה לעצמו פלוני להתיימר בידיעת העתיד, אי אפשר שלא להגדיר אלא כסוג של טירוף.

וזה עובד! ראשית, בני אדם מאושרים על שהופיע בתוכם רועה, מנהיג, שיודע מה יילד יום ואפשר לסמוך עליו. ולא רק מרוצים, אלא גם מאמינים שהוא ניחן בסגולות ייחודיות, ולפיכך הוא נערץ על ידיהם (ובהיגיון פנימי רב, הסמיכה שפתנו "נערץ" ל"עריץ" ו"הערצה" ל"עריצות")

שנית, מכוח מנהיגותו הכריזמטית של המנהיג המטורף נעשים מעשים, נחתכים גורלות — נעשית היסטוריה — היסטוריה המתקבלת כבלתי־נמנעת, אם גם מתפרשת לימים כשגויה מעיקרה. אלא שבינתיים היתה היא ולא אחרת. וכך מתגלגלים הדברים לא אחת מעריץ לעריץ, לא אחת תוך קבלת הדין על ידי היעדר כולו או רובו, תוך שהדור הבא אדיש למחיר ששילם קודמו.

על רקע זה נשאלת שאלת תם פרובינציאלית: היכן נמקם את דוד בן־גוריון שלנו? על איזו מדרגה נעמידו בגרם מדרגות המנהיגים אנשי השם? כריזמטי? אין ספק. יחיד־סגולה שאין שני לו? אין ספק. נערץ? אין ספק! ומה בנוגע לעריצות? מה בנוגע לטירוף?

יעקב שרת,
העמותה למורשת משה שרת,
תל אביב

רק 1.4% מהגרמנים תמכו בהיטלר בשל אישיותו

בתשובה לשאלה אם ניתן לשנות תודעה של עם ולשחרר אותו ממנהיגות רעילה, נותן פרופ' פופר את הדוגמה של גרמניה וטוען בצדק שמנהיג כמו היטלר לא היה שורד במדינה דמוקרטית שבעה.

שנים לאחר נפילת הנאציזם, נערך בגרמניה סקר ובו נשאלו כ–600 אזרחים מה הניע אותם להצביע למפלגה הנאצית. תוצאות הסקר מעניינות ומאששות את טענתו של פופר. 30% השיבו שהצביעו בגלל לחם ועבודה (בגרמניה היו 6 מיליוני מובטלים שהתקיימו מדמי אבטלה מזעריים). 34% בשל הקיטוב והכאוס הפוליטי שמנע משילות. 17% — בגלל הסכם ורסאי שהשית על גרמניה פיצויים עצומים. 8% בשל המאבק בקומוניזם, 7% בשל הבטחה לחוק וסדר, 5% משאיפה לקהילה לאומית, 1.6% מתוך מניעים אנטישמיים ו–1.4% בגלל אישיותו של היטלר.

יש להניח כי היתה הטיה מסוימת בנתונים, אך עולה מהם כי התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים היוו קרקע פורייה לעלייתו של היטלר — מנהיג כריזמטי רעיל במדינה דמוקרטית.

אישיותו של המנהיג היתה לכאורה משנית לנסיבות הכלכליות/חברתיות אך באמצעות הכריזמה הוא ידע להבטיח כי רק הוא יכול להושיע את העם הגרמני מהמצוקה הקשה. כך הצליח היטלר לשנות את תודעתם של רבים בעם הגרמני ולהניעם מתמיכה בדמוקרטיה לתמיכה במפלגה הנאצית האנטי־דמוקרטית שהביאה לקריסת המשטר הדמוקרטי ולהקמת דיקטטורה. צא ולמד.

דני קרן,
קרית אונו

השאלה שלא נשאלה לגבי שיכוני חיל האוויר

כמי שחיה בבסיס חיל האוויר בדרום ארבע שנים, וכמי שהיא חלק ממשפחת חיל האוויר כבר 24 שנה, קראתי את כתבתה של שני ליטמן על שיכוני חיל האוויר באי־נוחות הולכת וגוברת ("הטובות לשיכון", 7.8). האם ליטמן ביקשה להעביר ביקורת פמיניסטית על שיכוני חיל האוויר, ולכן "עיקמה" את המציאות? כך תהיתי כבר כשראיתי את שער הגיליון שנראה כאילו נלקח ממגזין אמריקאי בשנות ה–50, שבו הנשים מגדלות ילדים והגברים עובדים. המשכתי לחשוד בכך לאור הראיונות, וכבר הייתי בטוחה בכך לאור כמה עובדות חשובות שהושמטו מהכתבה.

ראשית, למעט מפקדי טייסות ומפקדי בסיסים, אף אחד לא מחויב לגור בבסיס. מדובר בהטבה שאין שנייה לה, שכוללת מערכת חינוך מעולה וביטחון אישי, משפחתי וכלכלי.

שנית, החיים שם אכן מורכבים, אך לא יותר מהחיים בכל קהילה בארץ. אינטריגות? יש. סכסוכי שכנים? יש. כלבים שעושים את צרכיהם ברחוב? גם יש. חיי שם לא היו פשוטים. אבל בזכות המגורים בבסיס התאפשר לי ללמוד לתואר שני בנוחות, לעבוד, ולגדל שלושה ילדים בו זמנית. בן זוגי, איש צוות אוויר, הגיע לפחות פעם בשבוע מוקדם להיות עם הילדים והיה תמיד אבא פעיל ומעורב, דבר שמעולם לא היה מושא לבושה עבורו או עבורי. את הבית של שכניי בשיכון קיבלה טייסת ומשפחתה. בן זוגה הוא שהוציא את הילדים מהגן ואיש לא הסתכל עליו בעיניים עקומות. ולא, הוא לא היה הגבר היחיד בשיכון שעשה זאת. לא מעט מהמשפחות בבסיס הגיעו בזכות הקריירה של האישה במשפחה.

שלישית, את הביטוי "זוחלים ובעלי כנף" קראתי בפעם הראשונה בחיי בכתבה. למרות שאני חיה עם איש צוות אוויר, לא זכיתי בזמן מגוריי בשיכון להטבה על חשבון מישהו אחר.

אבל השאלה החשובה ביותר היא זו שלא נשאלה: האם בשנת 2020 יש עדיין צורך מהותי בשיכוני משפחות עבור צוותי חיל האוויר במרכז הארץ? במדינה שבה הפערים החברתיים הולכים וגדלים — האם יש צורך בפריבילגיה הזאת עבור משפחות חיל האוויר? האם השיכונים הללו משרתים את המטרה שלמענה הוקמו, או שהם שריד של תקופה שחלפה?

דנה שקד חלוץ,
בצרה

על אדונים ומשרתים בבסיסי חיל האוויר

פעם, לפני שנים, הוזמנו לחגיגה במלאת אי־אלו שנים לאחת הטייסות בבסיס חצרים.

המסכת, שמשתתפיה היו כולם טייסים, היתה מוצלחת מאוד. שנונה, מצחיקה, אין מה לומר. משתמה המסכת, עלה מישהו על הבמה וביקש שאנשי הגף הטכני יגיעו כדי לפרוק ולפנות את הציוד... השתנקתי.

ציפי מימון,
כפר הרי"ף

תגובות