החרדים כאן כדי להישאר וכדאי שנתחיל להכיר בכך

אורי פרץ, פרופ' טליה מירון־שץ, מרב מזא"ה וגדעון גרינפטר
שמלת כלה
אורי פרץ, פרופ' טליה מירון־שץ, מרב מזא"ה וגדעון גרינפטר

שירה אלק אומרת שאינה מתיימרת שיהיו בידיה תשובות היכן הרע ומהו הטוב ("חתונה ממבט ראשון", 14.8). מצחיק לכתוב שורות אלו בעיתון שמה שמייחד אותו, לטוב ולמוטב, הוא היומרה שיהיו בידיו תשובות אלו.

אלק עשתה בעיניי עבודה טובה ומעניינת. הבעיה היחידה היא שלא חשתי שהכתבה גורמת לקירוב בין פלחי האוכלוסייה הרחוקים כל כך. לא קשה לראות מה היתה כוונת העורך. כל סיפור מעורר יותר תמיהה ופחות הבנה. כל סיפור גורם לצקצוק ופעירת פה. כל הסיפורים גורמים לקורא לצאת למסע הרחק מהקהילה החרדית, וחבל. אינני מכיר את הקהילה החרדית, אינני חש כלפיה רגשות מיוחדים, אך דבר אחד ברור לי — היא כאן כדי להישאר, בדיוק כמו שכל אחד מהקוראים רוצה להאמין שהוא כאן כדי להישאר.

אלק אומרת: ״אין באפשרותי לכמת את מידת האושר והאהבה הקיימים בבית החרדי״. בתור מי שמעידה שבאה מרקע חרדי, אני יכול להרגיש עד כמה עמוק היא מבינה את האמירה הזו, כי באמת לא ניתן. הטוב והרע משמשים בערבוביה בכל קהילה, בכל אדם.

בימים סוערים אלו, שבהם אלפים יוצאים לרחובות וצועקים "מנותקים, נמאסתם", אולי כדאי לקדש דווקא את החיבורים שאפשר לעשות ולא להמשיך את הטרנד של שבעים שנותינו העלובות. אהבה אינה דבר שאפשר לכמת. מה שכן, לקמט אותה עד שיהיה לא נוח להסתכל, תמיד אפשר.

אורי פרץ,
תל אביב

בעיני פלד, המפגינים יפים ופתטיים. כמה שהיא טועה

כולנו חווים את עצמנו כמורכבים יותר ממה שאנו מצליחים לראות בזולתנו. בפסיכולוגיה קוראים לזה טעות הייחוס הבסיסית. אבל בבואנו לבחון את האחר, מצווה עלינו להתבונן היטב. בכך אסתר פלד כשלה ("הקללה של הליברליזם", 14.8). המורכבות היחידה שנגלתה לעיניה היא זו שבה היא מתארת את עצמה: ליברלית, מסורתית, חצי תוניסאית וחצי צ'כית. אישה שטרחה לעזוב את ביתה הנינוח ולבוא להפגנה.

את אלפי המפגינים היא רואה באופן מונוליטי. כן, יש שלטים במרוקאית, אבל מה זה משנה. כן, יש צעירים ומבוגרים, אבל מה זה משנה. כן, יש תוניסאים, פולנים וחצי חצי. וכן, כולם מוזמנים. כולל ימין מתון. כולל מי שמחלקים אלפי פרחים, מתופפים על מחבת או מביאים חבל קפיצה ענקי שכולם ייהנו ממנו. ופלד לא רואה.

היא לא מתבוננת ולכן לא רואה אנשים עובדים, רציניים, כואבים, שהגיעו מכל קצווי הארץ, הסתכנו במכת"זיות, דחיפות שוטרים ואלימות של לה פמיליה ובאו מדם לבם, כדי לחיות, אולי, במציאות טובה יותר להם ולילדיהם.

היא לא באמת מתבוננת, ולכן לא רואה שהקרב של המפגינים אינו פוסל אותה. הקרב שלהם אינו נגד היהדות, ואפילו אינו ניסיון להנחיל ערכי ליברליזם לכולם, אלא רק להגיע למצב שבו השלטון במדינה הגון ודואג לאזרחים.

פלד גם לא הקשיבה. היא לא דיברה עם אף מפגין או מפגינה. היא לא באה להכיר, היא באה לשפוט. ולמעשה גם זה היה מיותר, כי היא הביאה את השיפוט מהבית.

והשיפוט שלה הוא: המפגינים יפים (זה נאמר לגנאי, שוב ושוב). המפגינים צודקים. והעיקר, למפגינים יש המון שלטים. הליברליזם לא מסתכם בצעקה אחידה. ומנקודת מבט צרכנית, זה אכן בעייתי. אולי כדאי לעבור לסיסמה אחת קליטה, כמו "מוות לערבים"? או אולי "סמולנים בוגדים"?

במוצאי שבת האחרון אישה הניפה שלט עם ציור של בילבי בת־גרב ובו נכתב: "רק בילבי. צדק, יושר, אחווה, חמלה. וסוס במרפסת". ואיש מבוגר, דתי, החזיק שלט ובו פרפרזה על הסליחות שתיכף מתחילים לקרוא בבתי הכנסת: "חמסת — את השלום שהיה בינינו. שיחתת — כל חלקה טובה. והרשעת — טובים וישרים". איך מסכמים אותם במשפט אחד? אולי בעיני פלד זה קל — יפים, צודקים ופתטיים. בעיניי זה ההפך מפתטי.

פרופ' טליה מירון־שץ,
ירושלים

מה אנחנו צריכים בעצם? מקום לגור וירקות מהשדה

תודה גדולה לך, דני בר־און, על הטור "פירות המהפכה" (14.8). אני מאמינה שמהפכת ה"ישר מהשדה" תוביל למהפכה רחבה הרבה יותר. כפי שכתבת, "הכיף יצא מהקניות". אבל אם כולנו נצמצם את הצריכה, הרבה ממקומות העבודה יתגלו כמיותרים, מה שיכול להוציא את הרוח ממפרשי הקפיטליזם.

ומה אז? אז נגלה שכל מה שאנחנו זקוקים לו הוא נגישות לאמצעי מחיה בסיסיים כמו מקום לגור וירקות טריים מהשדה. אני רואה לנגד עיניי חוות חקלאיות קטנות וקהילתיות, שיכולות לספק עבודה לחלק מן התושבים ותוצרת חקלאית לכולם. בנוסף, הן מהוות בסיס לקשרים אישיים וקהילתיים.

אז גם נגלה שיש לנו מידה גדולה יותר של חופש. פרנסתנו וקיומנו לא יהיו תלויים בתעשייה וברשתות שיווק ונוכל לייצר דפוסי מנהיגות חדשים, שאינם משרתים את בעלי ההון. מהפכת "ישר מהשדה" יכולה להחזיר את הכוח לאנשים ולקהילות. אנחנו בתחילת הדרך להבנת משמעויותיה.

מרב מזא"ה,
ירושלים

לפעמים באמת צריך לדעת לא לפתוח את הפה

במכתבו למערכת (7.8), ביקש ד"ר נדב קפלן להוסיף ממד לכתבה המצוינת "שוודי טוב לא פותח את הפה" (31.7). מברוק על ההערה המאירה! גם אני מבקש להוסיף ממד, אם כי מעט יותר מחויך, לתפיסתנו את "השוודים האלה".

שנים רבות מבין 80(+) שנותיי עשיתי בסקנדינביה ואני מכירם היטב, על אופיים, תרבותם, מנהגיהם ואפילו לשונותיהם. במיוחד התבשמתי מסיפוריהם העממיים, שלרוב חתומים במוסר השכל מאלף. כמו בסיפור הבא:

בשיא החורף הסקנדינבי הקפוא ללא חמלה עמדה ציפור קטנטונת על ענף עץ שהשחיר מקור. כשרצתה לעוף, לא הצליחה להתחמם ולהניע את כנפיה ונפלה בשדה הקפוא. היא נידונה לקפוא למוות, אלמלא אייל צפון שעבר בשדה "הוריד" עליה מטען אורגני. הציפור הקפואה הרגישה לפתע בחמימות משובבת ופצחה בציוצים עליזים. איתרע מזלה, ובאותו רגע עבר במקום חתול רעב. הוא חיטט בין הגללים, מצא את הציפור וללא היסוס טרף אותה בו במקום.

סיפור עממי זה נושא בחובו מוסר השכל משולש. ראשית, לא כל מי ש"מוריד" על ראשך מטען אורגני הוא בהכרח חורש רעתך. שנית, לא כל מי שמוציא אותך מהבוץ הוא בהכרח דורש טובתך. ושלישית, זכור, בני — כשאתה שקוע עמוק בבוץ, אל תצייץ ואל תפתח את הפה! עכשיו אתם מבינים למה "שוודי טוב לא פותח את הפה".

גדעון גרינפטר,
חיפה

תגובות