דווקא אצלכם לא ציפיתי לנינוח כזה שמרני

איתי עדין, רוני גרינברג, עודד הון ועמוס שבואלי
ויצמן
איתי עדין, רוני גרינברג, עודד הון ועמוס שבואלי

כתבתו של עופר אדרת על הביוגרפיה של חיים ויצמן ("חיים אחרים", 4.9) מעלה ניחוח שמרני שאינו מתאים לעיתון שתומך בזכויות אזרח וקבלת האחר. בנוסף, היא משקפת חוסר הבנה במורכבות הנפש האנושית וחיים זוגיים.

שינה בחדרים זוגיים אינה מלמדת דבר על יחסים בין בני זוג. פעמים רבות זו בחירה מודעת. מרבית האנשים לא ישנים חבוקים כמו בסרטים ההוליוודיים. ויש נחירות ובעיטות ומה לא. בנוסף, אני מצפה מעיתון "הארץ" להימנע משימוש בביטוי כמו "בוגד סדרתי" שנשמע קרוב מדי ל"רוצח סדרתי". חברה שמרנית היא תמיד גם דו־פרצופית ומתחסדת. והרבה פעמים מדובר פשוט בקנאה באלה שמתעקשים ליהנות מסקס ומיחסים רומנטיים. גברת ויצמן בחרה להישאר נשואה. גירושים תמיד היו אפשריים, גם בשנות ה–30 של המאה הקודמת. אבל בחברה שמרנית, רבים (גברים ונשים) מחליטים להישאר נשואים, תוך ויתור על אושר במקרה הטוב ותוך אומללות במקרה הגרוע.

הכותב, ואולי גם החוקרים, התמקדו רק בפרטים הטכניים ולא ניסו לבנות פרופיל אישיותי פסיכולוגי. זה חבל, מפני שזה היה מאפשר הבנה מעמיקה של אישיותו של ויצמן, ואולי מוסיף נדבך נוסף לסיפור המופלא של הקמת מדינת ישראל כנגד כל הסיכויים. אנשים הם יצורים מורכבים, על אחת כמה וכמה כשמדובר במנהיגים גדולים. על פניו נראה שויצמן, עם כל הכריזמה שלו, היה גם אדם רגיש, שנזקק לשקט, התבודדות ומנוחות ארוכות. למה זה חשוב? מפני שלו היה נולד בימינו, קצב החיים לא היה מאפשר לו את זה, וספק אם היה מגיע להישגים שאליהם הגיע.

איתי עדין,
באר שבע

אני בת 11, ואני לא חושבת שבית הספר נורא כל כך

כתלמידת כיתה ו' בחינוך פורמלי רציתי להוסיף את הצד שלי על אנסקולינג ("לא עושים חשבון, וגם לא אנגלית", 28.8). 99% מהחברים שלי הם מבית הספר. כן, יש בכיתה שלי מריבות אבל זה לא תמיד כל כך רע כי חברים באים עם מריבות כמו שרבים עם אחים ואחיות. זו הסיבה שבגללה אני חושבת שהסביבה החד־גילית בכיתה היא לא הגורם לבעיה.

המרואיינים בכתבה אומרים שבית ספר הוא מקום מזיק, מלחיץ, מפחיד ומשעמם לילדים, אבל אני לא מסכימה עם זה כי אני בבית ספר פורמלי ואף פעם לא הרגשתי שהיה לי מפחיד או מלחיץ, בעיקר כי יש הפסקות שאפשר להיות עם חברים ולעשות מה שבא לך (אבל בהתאם לחוקים). זה נכון שלפעמים משעמם בבית הספר. אולי יש שיעורים שילד יאהב יותר וכאלה שפחות, אבל הוא צריך ללמוד כדי להצליח בחיים, וילדים צריכים לדעת לעשות דברים שלאו דווקא מעניינים אותם.

בנוסף, גם לילדים בחינוך פורמלי יש זמן ללמוד מהחיים. אחרי שעות בית הספר יש חוגים וזמן להיות עם המשפחה, יש זמן להיות ביחד בערב ובסופי שבוע. אני ואמא שלי, למשל, אוהבות לקרוא כתבה ממוסף הארץ כל שבת.

עכשיו אני רוצה להסתכל על הצד של ההורים. יש להם עבודה שהם לרוב אוהבים, ובית ספר נותן להם את האפשרות לעשות אותה. עבודה של מבוגרים לא נועדה רק כדי לפרנס את המשפחה, אלא גם לעזור לכל העולם. אמא שלי היא חוקרת מוח ולפני כמה שנים היא גילתה משהו מאוד חשוב למדע, ואם היא היתה בבית עם האחים שלי ואיתי, כנראה שעדיין לא היו יודעים את התשובה למה שהיא גילתה. ואותו דבר על אבא שלי.

בתקופת הקורונה אני וכל החברים שלי למדנו בבית והזמן הזה היה לי כיף. אני מבינה למה אנשים וילדים אוהבים הומסקולינג או אנסקולינג אבל אני לא חושבת שזה מתאים לכולם. כתבתי את התגובה הזאת כי הרגשתי שלא הציגו את הצד הזה בצורה מספקת בכתבה.

רוני גרינברג,
בית ספר משותף, תל אביב

רק בתום ישיבה סוערת, הקיבוץ אישר מינוי לעיתון

כשקראתי את כתבתה של שני ליטמן, "חנוך, על פי דרכו" שבה אוזכרו גרשום שוקן ובנו עמוס כמוציאים לאור של "הארץ", התעוררו בי זיכרונות מוקדמים מהקריאה בו. באלבום תמונות הילדות מצאתי תמונה, כשאני בן שמונה, שוכב על הדשא בקיבוץ כפר רופין בעמק בית שאן (כיום עמק המעיינות) כשאני קורא ב"הארץ", כשגופי בממדיו הקטנים מכוסה כמעט לחלוטין בעיתון.

בשנות ה–50 של המאה שעברה, היתה זו תופעה יוצאת דופן, שבקיבוץ על טהרת מפלגת מפא"י, כשכולם קוראי עיתון "דבר", הוריי קיבלו רשות מיוחדת להיות מנויים על "הארץ". העיתון כבר אז התפרסם כעיתון פלורליסטי ובעל קו אופוזיציוני, ורק אסיפה סוערת שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה אישרה להוריי את מימון המינוי היחיד בקיבוץ על "הארץ".

מאז, למעט זמנים קצרים, אני קורא אדוק ונאמן של "הארץ", עד שלעתים קשה לי להבחין אם אני מלווה את העיתון או העיתון מלווה אותי, כל בוקר בשעה 6:00 כשאני אוסף אותו ליד דלת דירתי. זו הזדמנות נאותה להודות עמוקות לעיתון על עורכיו, כתביו, דעותיו וכל העוסקים במלאכת הוצאתו. עבורי הוא מהווה, ואין בכך הגזמה, אושר השמור לבעליו. אני מצטרף לחנוך מרמרי, שעל אף העליות והמורדות בדרכו בעיתון, הוא אומר כי "ביום שהעיתון ייסגר, לא הייתי רוצה לחיות פה".

עודד הון,
תל אביב

אני צחקתי מ"גב האומה". זה הופך אותי לעלוב נפש?

מזמן לא נתקלתי בעמדה כה מוצקה, בטוחה בעצמה ומלאה בהתנשאות כמאמרו של אלון עידן ("תכלס, זה לא היה מצחיק", 4.9). אני מודה שלא כל זמן הצפייה ב"גב האומה" צחקתי. היו רגעים שהפואנטה היתה צפויה. אבל כשאני חושב על היעדרה, אני עצוב: עצוב, כי שרירי הלסת התפוסים מעצבנות ומחרדה חייבים להשתחרר. והקדרות הנופלת עלינו — לא רק מההתנהלות הסמי־מטורפת של ההנהגה, אלא גם מהסיוע שנותנים לכך ערוצי החדשות — גם קדרות זו מבקשת קרן אור מדי פעם.

"מישהו אשכרה צחק מזה?" זו שאלה לא רק קנטרנית, אלא בריונית, דהיינו "אני לא צחקתי בכלל. ואתם?" כאילו, אם צחקתם, אתם עלובי נפש, ש"פאנצ'ים" מצחיקים אתכם, כמו לצפות באדם מחליק על קליפת בננה. וכאשר גם ג'ון סטיוארט נוסף לרשימה, זה כבר עובר את הגבול: סטיוארט מקביל ביכולתו לקחת את המציאות הפוליטית וליצור ממנה מערכון גששי בדיוק מילימטרי לטובי הקומיקאים אי־פעם, החל מצ'רלי צ'פלין (גם הוא זרק פאנצ'ים לקהל?) וכלה ב... אבישי בן־חיים?

עמוס שבואלי,
חיפה

תגובות