אמור לי מיהם בוגדיך

גבי ברקאי, ד"ר אבנר ברנע, ד"ר דוד גלעד ופרופ' יהודה ל. ורנר
גבי ברקאי, ד"ר אבנר ברנע, ד"ר דוד גלעד ופרופ' יהודה ל. ורנר

ד"ר אילן דיאמנט, פסיכולוג קליני, פורס בראיון עם איילת שני משנה אידיאולוגית בכסות פסיכולוגיסטית ("אין בוגד שמח", 18.9). הוא מציג נאמנות למוסכמות חברתיות כדבר שנובע ממבנים בסיסיים של האישיות: "נאמנות היא מושג שאם מפרקים אותו, פסיכולוגית, הוא מגיע ליחסים הבסיסיים של אם ותינוקה". ובמשתמע: התנהגות בוגדנית היא פסיכופתולוגיה שמקורה ביחסים המוקדמים של אם ותינוק/ת. בגידה היא תופעה אנושית מורכבת. דיאמנט עושה לה רדוקציה לסוגיה של נאמנות מערכתית של הפרט ופתולוגיזציה של החריגה ממנה.

דיאמנט מציג בגידה כהפרעת אישיות, הפרעה דיסוציאטיבית ופסיכוזה. זו עמדה חסרת שחר מבחינת הבנה של פסיכופתולוגיה. כל ההפרעות שהוא מצא כביכול אצל בוגדים, קיימות אצל אנשים שבגדו ואצל אלה שלא בגדו. התנהגות אנושית כשלעצמה אינה פתולוגיה ואינה ניתנת להבנה, אלא בהקשר שבו היא מתקיימת. מושג הבגידה אינו מתקיים רק בעולמו הפנימי של הבוגד. למושג יש הקשר חברתי, פוליטי ופילוסופי שבלעדיו אין לו משמעות. מי שנחשב בוגד עבור קבוצה אחת, הוא גיבור עבור קבוצה אחרת, ולא חסרות לכך דוגמאות גם באתוס הציוני.

עמדתו של דיאמנט היא אישור לטענת האנטי־פסיכיאטריה, שלפיה הפסיכיאטריה היא כלי שרת בידי הממסד ההגמוני, כדי לסלק את מי שמאיים על הסדר החברתי. חשוב מאוד להתנגד בנחרצות לעמדתו ולהדגיש את המרחק בינה לבין מושכלות יסוד בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה.

גבי ברקאי,
תל אביב

כשהמערכת מחליטה שבגדת, אין לה מעצורים

מקריאת הראיון המעניין עם ד"ר דיאמנט אפשר להתרשם כי הגדרת הבגידה לפי החוק הישראלי ברורה, אך לא זה המצב. תחת הכנפיים הרחבות של החוקים הרלוונטיים (סעיפים 112, 113 לחוק העונשין) יכולה הפרקליטות להאשים גם במקרים שאינם מתיישבים עם הגדרה זו. כוחן של הפרקליטות ומערכת הביטחון חזק כל כך, עד שהן יכולות לגרום עוולות. אני מתייחס למקרה של תא"ל במיל' יצחק יעקב (יצה) ז"ל, שהעוול שנעשה לו זועק לשמים.

יצה, קצין רב זכויות שהיה ממייסדי היחידה למחקר ופיתוח של משרד הביטחון, החזיק ברשותו מידע בעל ערך אסטרטגי. כ–30 שנה לאחר פרישתו הועמד לדין באשמת מסירת ידיעות סודיות ונידון לעונש של שנתיים מאסר על תנאי, מפני שהעניק ראיון לעיתונאי ישראלי בכיר. העיתונאי הבטיח לו שהמידע יעבור צנזורה וכתב טיוטת ספר כדי להשאיר זיכרונות לנכדיו, כפי שעשו לפניו (ואחריו) רבים.

יצה נעצר ב–2001 לאחר ששוכנע בתואנת שווא להגיע לישראל למסיבה לרגל יום הולדתו ה–75. דבר מעצרו פורסם בקול תרועה גדולה ונאמר כי יואשם בריגול ובגידה, במסירת ידיעה סודית ללא סמכות ובכוונה לפגוע בביטחון המדינה. בית המשפט זיכה אותו בשתי העבירות החמורות יותר שיוחסו לו, והרשיעו בעבירה הקלה של מסירת ידיעה סודית ללא סמכות. בגזר הדין צוינה תרומתו העצומה למדינה.

בכך לא תמו צרותיו. לאחר המשפט הגיש משרד הביטחון תביעה אזרחית נגדו ודרש שישיב סכום של מיליון וחצי שקל שהוציא על אבטחתו בעת ששהה במעצר בית. התביעה נדחתה, תוך שהשופט מציין: "טוב היה לה שלא תוגש".

יצה נפטר ב–2013 מרושש ושבור לב. כך ניצלה מערכת הביטחון את החוק וגרמה עוול לאדם שהיה מלח הארץ. הוא אכן טעה אך בוודאי שלא בגד, לא ריגל ולא התכוון לעשות כן. ההתנהלות הכוחנית של מלמ"ב והפרקליטות בחסות החוק הינה בלתי נסלחת.

ד"ר אבנר ברנע (לשעבר בכיר בשב"כ),
תל אביב

במקום מראה ביקורתית, קיבלנו עולמות מדומיינים

העיסוק בסיפורים מהעתיד, שגיליון שלם של מוסף הארץ הוקדש להם (18.9), הוא בבחינת ביטוי לשעמום הקיומי והעצלות האינטלקטואלית שהציבור הישראלי נתון בהם ושהעיתון נכנע להם. המציאות הישראלית דורשת להעמיד נגדה מראה ביקורתית שתשקף את כשליה, ובמקום זאת קיבלנו סיפורים שאידיאולוגיית הבסיס המנחה אותם היא האידיאולוגיה הנוצרית בטהרתה.

הנצרות תפסה את המציאות הארצית כמבואה הכרחית למלכות השמים שבה יחיו ענווי עולם חיי נצח. היא משכה את ידיה מגורלו של האדם עלי אדמות בהבטיחה לסובלים תמורה בעולם הבא, שבו יחיו לצדו של האל. ההווה נזנח וסבל האדם מקבל צידוק אלוהי בתמורה לעתיד טוב יותר.

כך גם הסיפורים שלפנינו, הזונחים את הסבל והדיכוי הנוכחיים ומעבירים אותנו לעולם עתידי מדומיין, שבו מצד אחד נעלם הגוף, והרוח שבה למצב היסוד הקרטזיאני (שהוא נוצרי במהותו העמוקה). בקצה השני מתקיימת הוויה שנשלטת על ידי בינה מלאכותית (סוג של אלוהים מעשה ידי אדם). כמו הנצרות, אשר בוויתורה על גורלו של האדם הסובל עלי אדמות משחקת לידי ההגמוניה הארצית, גם הסיפורים שעוסקים בעתיד ממלאים את אותה פונקציה — שימור המצב הקיים בידי מנגנוני הכוח, המאפשרים בתורם כמובן את פרסומם של אלה.

ד"ר דוד גלעד,
הוד השרון

גם אם נלמד לכתוב עברית רב־מגדרית, איך נדבר?

במאמרו "הקריאה בטקסט הזה תערער אתכם — וטוב שכך" (11.9), פרופ' צחי זמיר מתאר/ת דפוס עברי כול־זוויגי (רב־מגדרי) כאמצעי תקשורת רצוי, אבל על עצמו/ה אומר/ת "אני מעדיף" ולא "אני מעדיפה" (איך עושים הכלאה או ממוצע של אלה?). בכותרת המשנה יש שאלה אם העברית צריכה להתחדש.

עברית היא שפה יעילה במיוחד. ידוע שבתרגום מאנגלית לעברית הטקסט מתקצר לשני־שלישים. למשל, במשפט "הצייד אכל את הארנבת ולכלבו השליך את הראש", המילה "ולכלבו" נאמרת באנגלית בארבע מילים. כדאי להיזהר בעשיית שינויים. אבל הבה נניח שיש צדק בטענת זמיר ש"כל עיקרון טוב מעורר בתחילה תרעומת" ונבחן את הדפוס החדש לטיבו.

האותיות הכול־זוויגיות מודגמות בכתבה בגופן (פונט) מיוחד השונה מהגופן הרגיל במוסף. ספק אם בגופן הרגיל של המוסף ניתן לבצען, וכפליים — איך לכתבן בכתב־יד, העדיף על זמיר? והעיקר, איך אומרים אותן?

הרי התקשורת מתחילה בדיבור הרבה לפני שמגיעים לכתיבה, הן בהתפתחות הילד, הן בהתפתחות האדם. אז מה הועילו חכמים בהמצאתם?

יהודה ל. ורנר, פרופסור אמריטוס לזואולוגיה,
האוניברסיטה העברית בירושלים

תגובות