התחלתי לדאוג לנתניהו. נראה שיש לו בעיית זיכרון

אביבית ארליך, חיים לוטנר, אביחי לוי, רחל גלבוע, יוסי רזי ורני רמות
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שיתוף ביבי

שמתי לב שבתמלילי החקירה של נתניהו שפירסם גידי וייץ ("אדוני ראש הממשלה, אתה מאמין למה שאתה אומר? זה מביך", 25.9), נתניהו לעתים קרובות עונה לחוקרים כי אינו זוכר או שיש לו בעיית זיכרון: "זה לא שקר, פשוט בעיית זיכרון". כשהחוקר אומר לו שאדלסון העיד שנתניהו ביקש ממנו למנוע את הוצאת מהדורת סוף השבוע של ישראל היום, נתניהו מכחיש. כשמעמתים אותו עם העובדה שאדלסון אומר זאת בהקלטה, נתניהו עונה: "אז יכול להיות שהוא טועה, לא זוכר, הוא לא אדם צעיר". לפי מספר הפעמים שבהן מעיד נתניהו שאינו זוכר, אני תוהה לגבי כשירותו, שהרי גם הוא אינו אדם צעיר.

אביבית ארליך,
קרית טבעון

נתניהו לא ידע על מה הוא חותם? ברצינות?!

בתמלילי החקירה מופיע הציטוט הבא של ראש הממשלה: "מביאים לי פקטה כזאת עם גומיות. אני לא מגזים. כל יום... ואני לא מסתכל עליהן. לא מוציא מהגומייה... חותם, עובר הלאה, חותם, חותם, חותם".

ברצינות?! ראש הממשלה חתם על עסקת בזק־יס בלי לדעת על מה הוא חותם? מכאן שאין צורך ב–300 עדים ובמיליון מילים של תמלילים. כתב אישום של שתי שורות: "חתם על עסקה בערך של מיליארד שקל בלי לבדוק על מה הוא חותם". הצגת הודאתו של הנאשם. פסק דין (אשם). זה איננו המקרה הראשון והאחרון שהנאשם מזלזל בחתימתו על מסמך. כך גם כמובן בהסכם הקואליציוני. זלזול בחתימה ובהתחייבות היא מחלה תרבותית. ישראבלוף. פעם קראתי שסוד הצלחתו הכלכלית של העם היהודי היה האמון שהיה בין היהודים. העניין הזה חשוב יותר מאלף סיגרים.

חיים לוטנר,
ירושלים

אני מפגין נגדו, אבל לא רוצה לקרוא את תמלילי חקירתו

פרסום תמלילי חקירה הוא פגיעה חמורה בפרטיות. הדבר דומה להצצה לתוך חייו של אדם במצלמה נסתרת או האזנה לטלפון שלו ופרסום כל שיחותיו. זה מביך, זה משפיל וזה לא הגון.

הצבעתי למפלגת העבודה על גלגוליה השונים והצטרפתי להפגנות נגד נתניהו, כי אני מתנגד לדרכו, כי אני מחפש הנהגה שתוביל את המדינה לסיום הכיבוש, ליהדות פלורליסטית ודמוקרטית — ונתניהו מוביל לכיוון הפוך. אבל זה לא אומר שאני חש נוח עם הצצה חודרנית לרגעים קשים של אדם בחקירה. במישור של התיקים נגדו, יש לתת למערכות לפעול. הדלפות של תמלילים ופרסומם הם מעשה פסול.

נגד נתניהו יש להיאבק בהפגנות, באופוזיציה, בבחירות. ניסיון לדמוניזציה של נתניהו, ניסיון למאבק אישי בעזרת כלים כאלה כמו חשיפה של תמלילים הוא גם לא ראוי וגם לא מועיל, ומעורר אנטגוניזם אצל ציבור רחב מאוד.

אביחי לוי,
רעננה

באמת הגיע הזמן לתקוף את עורכי הדין "המכובדים"

אני אסירת תודה על פרסום מאמרו של אלון עידן "בנוגע להרצוג פוקס נאמן" (25.9). למיטב זיכרוני, זוהי הפעם הראשונה שבה תוקפים את "הזכות להגנה" שמיישמים משרדי עורכי דין לטובת מנוולים, ובמיוחד — משרד עשיר, "מכובד" וידוע.

בעלי למד משפטים, אך בסופו של דבר נמנע מהצטרפות למקצוע כשנוכח שבין השאר יצטרך לעסוק במה שהוא קרא "אשפה" במקום להילחם בה. והיטיב עידן לנסח זאת תוך ציטוט ביטויים מפרסום המשרד, כשכתב שיש צורך "לצבוע את אותן חוליות שקופות".

רחל גלבוע

ואותי שלחו במלחמה לוודא מדי יום שהשיבר סגור

בכתבתו המרתקת מתאר יוסף גיל אירועים שהתרחשו במלחמת יום הכיפורים, שממחישים את גודלה של המהומה שאחזה אז בצה"ל ובמדינה ("פחדתי. המדינה והצבא התפרקו לי מול העיניים", 25.9).

אני שירתתי אז כקצין מילואים בבסיס אחר באותו אתר ונזכרתי באירוע שהייתי שותף לו, שמבטא אף הוא את אותה מהומה ומבוכה.

כזכור, הארמיה המצרית השלישית כותרה על ידי צה"ל. מקור המים של הארמיה היה צינור מאל־עריש שהיה בשליטתנו. היה חשוב, כחלק מהמצור, למנוע מהארמיה את המים, ולכן ניתנה פקודה על ידי אלוף הפיקוד, כך נמסר לי, לוודא מדי יום, שהמגוף (שִיבֶּר) על הצינור אכן סגור. בפקודה צוין שקצין יעשה זאת.

וכך מצאתי עצמי נוסע מדי יום עם איש מקורות כ–240 קילומטר, הלוך חזור, כדי לבצע את המשימה. הכביש אמנם לא היה ממש בחזית, אבל בכל זאת כ–30 קילומטר הפרידו בינו לבין התעלה.

כבר אז שאלתי מדוע אי־אפשר פשוט לְרַתך את הצינור, ולנתקו באופן מוחלט, ובכך לחסוך נסיעות מיותרות. נאמר לי שרצוי להשאירו עד שיהיה צורך בו מחדש.

ציינתי, כמהנדס, שחיבור מחדש יארך זמן קצר, מה גם שסגירה על ידי מגוף אינה מבטיחה בוודאות שלא ייפתח על ידי כוח מצרי בין הסיורים שלי. ניתוקו ממש, חד־פעמית, יסייע לכך במאת האחוזים.

טיעון נכון וענייני, אמרו המפקדים הממונים, אף הם קצינים ומהנדסים, אבל — זו פקודה מהאלוף, ואתה יודע מה זה להתעסק עם גורודיש בימים אלה. במלחמה לא שאלו הרבה שאלות. שאלו אותן, והרבה, רק לאחריה.

יוסי רזי,
רחובות

הזדהיתי עם הכותבת, אבל היא איבדה אותי ברגע אחד

כתיבה מהסוג שהציגה אודיה רוזנק ("קומי, המנקה פה", 25.9) מבוססת על היכולת של הקורא להזדהות עם הכותב ולעמוד איתו ביחד מול כל ה"אחרים" הלא מגניבים. כך, אפשר לעמוד מאחורי כתפו של הולדן קולפילד ולצקצק כנגד ה"מזויפים". אכן קראתי את הכתבה בהנאה והזדהות עד לרגע שה"אחר", הנלעג, היה השכן שהתעקש על מסכה. הבעיה שלי לא היתה בחולשה הרגעית של המספרת שבעטיה לא נחבשה המסכה, אלא בהנחת הכותבת שזה ייתפס אצל הקורא כמרדנות חיובית וראויה להזדהות.

אני בן גילו של השכן וכך זה נראה מעבר לכתף שלי: אני לא פוחד מקורונה! כמו כל גבר ישראלי, אין עליי! אני בכושר הכי טוב, בריא כמו שור. אבל אני זוכר את ימי נעוריי שבהם חייתי בחברה שמושתתת על ערבות הדדית. זה נעלם מזמן כנראה אבל ההבנה הזאת נחתה עליי רק באביב הזה בחסות המגפה.

אשתי באה ממדינה מתקדמת במזרח הרחוק. תמיד הסתרתי תחושה קלה של עליונות שהרגשתי מול מה שנראה לי כקונפורמיות של האנשים שם. הם התחילו לחבוש מסכות, כולם כאיש אחד, ביום שיצאו הידיעות מסין. זה בא מערבות הדדית שמוטמעת עמוק בתרבותם. לאור הישגיהם, ולאור מצבנו — רגש העליונות שלי התחלף בבושה עמוקה מול אשתי ומשפחתה.

רני רמות,
תל אביב

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ