בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אם הדאייה

לאה לוין, פסנתרנית, 1910-2012

תגובות

לאה לוין אהבה את החיים הטובים. היא היתה הרפתקנית, שדהרה על סוסים ורכבה על אופנוע בארץ ישראל בשנות ה-30. היא היתה פורצת דרך, וכונתה בפי הבריטים "אם הדאייה", לאחר שטסה על דאון בשמי הארץ בתקופה שבה עיסוק זה היה נחלתם של גברים בלבד. היא היתה גם מפקדת בהגנה ואחראית על מאות מתנדבות במד"א.

אבל העיסוק המרכזי בחייה של לוין, שבו התמידה 80 שנה, היה נגינה ולימוד פסנתר. עד יומה האחרון, בגיל 102, המשיכה לנגן. בגילה המתקדם עוד היתה לה תלמידה, שבאה אליה פעם בשבוע.

ב-102 שנותיה חלפו על פניה שתי מלחמות עולם, המהפכה הרוסית, מלחמת העצמאות של ישראל ועוד שלל אירועים היסטוריים. היא נולדה כלאה קסל ב-1910 במינסק שברוסיה. בילדותה לא הלכה לבית הספר. כבת למשפחה בורגנית עשירה, המטפלות והמורים באו אליה הביתה.

כשהיתה בת ארבע עברה המשפחה לסנט פטרבורג (פטרוגרד, באותם ימים). ב-1919 נאלצו לנדוד שוב, בעקבות מחלת סבתה, שגרה ביאלטה. המשפחה ארזה כמה חפצים במזוודה והותירה בבית את כל רכושה, שכלל עתיקות ופסנתר כנף יקר. אלא שבשל מלחמת האזרחים ברוסיה הם נתקעו ביאלטה, וכעבור שנה, ב-1920, הגיעו לפלשתינה באונייה.

בתחילה גרו בעיר העברית הראשונה, שם הלכה לאה בפעם הראשונה לבית ספר - גימנסיה הרצליה. לאה, שבביתה דיברו רוסית, עשתה את צעדיה הראשונים בשפת הקודש. יום אחד הזמינה לביתה חברות חדשות מהכיתה. כשאמה נכנסה לחדר, היא מצאה את כולן בוכות. התברר שהן התרגשו למשמע הסיפור "אוהל הדוד תום", שלאה סיפרה להן בעברית עילגת.

ב-1923 עברה משפחתה לחיפה, שם למדה לאה בבית הספר הריאלי. בחיפה החלה גם בלימודי פסנתר אצל הגברת גיטה דוניה ויצמן, אחותו של הנשיא חיים ויצמן. לאה, "יקירת העיר חיפה", היתה מבוגרות המחזור הראשון של הקונסרבטוריון בחיפה, ולאחר מכן גם לימדה בו.

היא היתה מוקפת באנשים מצליחים. אביה, ישראל, היה ממייסדי "חברת המלח" בעתלית וסייע לפנחס רוטנברג לפתח את חברת החשמל. בעלה, יצחק לוין, היה בנו של אחד ממייסדי חברת "אסיא" - לימים "טבע" - ונצר למשפחת סלומון הנודעת.

כשאורנה, בתם של לאה ויצחק, היתה בת שש, אביה לימד אותה לשחות. הוא נתן לה חגורת פקקים, וזרק אותה לים הסוער בעתלית. כששאלה אותו מה לעשות אם יבוא גל גדול, השיב לה: "תעצרי את הנשימה, תצללי מתחת לגל, ותצאי מצדו השני אחרי שיישבר". את הטכניקה הזאת יישמה אמה כשהתמודדה עם רגעים קשים בחיים: לצלול מתחתם ולצאת לאוויר בחיים.

הסוד הגדול שהביא אותה לגיל מופלג במצב בריאותי ונפשי כה טוב היה היכולת שלה להיות מאושרת ולראות את הצד החיובי בכל מצב. "תמיד לתת לאחרים, בלי חשבון של מה ייצא לי מזה. תמיד להיות פעילה, להמשיך לגלות את היופי, את הייחודי בכל אדם, לרצות להמשיך להתנסות בדברים חדשים עד סוף חייך", כדברי בתה.

בעלה, יצחק, נפטר לפני 21 שנה, אחרי 58 שנות נישואים. היא הותירה אחריה שתי בנות ובן, שמונה נכדים ושבעה נינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו