שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

לוחם המחתרת שלא פחד מדבורים

פרופ' יעקב לנסקי, ניצול שואה, מעפיל ולוחם פלמ"ח, התקדם מהכוורת בעיירה הקטנה בפולין אל מחקר פורץ דרך בפקולטה לחקלאות ברחובות

עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר אדרת

הישגיו פורצי הדרך של פרופ' יעקב לנסקי בחקר הדבורים נרקמו עוד בילדותו, בכוורת בניישבה שבפולין - עיירה בת 1,500 תושבים צפונית-מערבית מווארשה.

"אהבתי את החווה עם מכוורת הדבורים הקטנה. מר צילקה היה נותן לי חתיכות חלה לבנות כשלג ומהן טפטף דבש ריחני. הדבורים זמזמו ועפו לחפש צוף ואבקה ומשכו את תשומת לבי", כתב בזיכרונותיו.

לימים אמר, כי הקמת המרכז האקדמי לחקר הדבורים בפקולטה לחקלאות ברחובות היוותה "מימוש חלום ילדות אצל מר צילקה בחצר בניישבה".

אידה, אמו של לנסקי, היתה רופאת שיניים ונינתו של הסופר אברם מאפו. אביו, מרדכי (מרק), היה רופא, שעבד במחלקת העלייה של הסוכנות, ובדק את כשירותם של המועמדים לעלייה.

זיכרון ילדות מגיל שש נותר טרי בראשו עד יומו האחרון. הילד של השכנים פיזם: 'אתם יהודים! נשמתכם על החבל', בעודו מציץ לחצר של לנסקי דרך חור בגדר. "תפסתי ענף יבש מעץ האגוז, רצתי לכיוון הגדר, השחלתי את הענף ישר לתוך פרצופו של הילד. הוא התחיל לבכות ולקלל אותי שוב", כתב.

9 מתוך 9 |
לנסקי שומר במקווה ישראל, 1948
1 מתוך 9 |
יעקב לנסקי
2 מתוך 9 |
לנסקי והדבורים בישראל

ב-1937, כשהיה בן שמונה, עבר לגור עם משפחתו בעיר ולוצלאווק. שם גם נחשף לציונות. "שאלתי את הורי מדוע אנחנו לא עולים לפלשתינה. הם הסבירו לי שכדי לקבל סרטיפיקט לא"י יש להפקיד בבנק סכום כסף נכבד, אשר לא היה ברשותנו".

שבועיים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים לעיר. "המשמעת, הסדר ודייקנות התמרון היו מפחידים. הם נראו בלתי ניתנים לנצח", כתב.

קורותיו בהמשך נקראים כמו סרט אימה. משפחתו נמלטה לוארשה בדרך-לא-דרך. מחלון ביתו החדש הוא ראה את יאנוש קורצ'אק צועד אל מותו עם ילדי בית היתומים.

ב-1942, כשהיה בן 13, הצטרף לצוות של האס-אס שעסק בשוד הרכוש היהודי, כדי להציל את חייו ולהאכיל את המשפחה. שנה אחר כך, בזהות בדויה של פולני-קתולי, נמלט מהגטו והצטרף למחתרת הפולנית.

הוא נפצע בהפצצה על וארשה, נפל בשבי הגרמני ועם שחרורו פתח במסע רגלי חזרה לפולין, שם פגש את המשפחה. בהמשך חבר לבריגדה היהודית בבלגיה, חילץ את אחותו ממחנה עקורים, וב-1946 עלו לארץ ישראל באוניית המעפילים "תל חי".

בארץ התאחד עם משפחתו וחידש את חיבתו לחרקים: תחילה למד גידול דבורים בבית הספר החקלאי בנהלל. “צריך היה מידה רבה של סקרנות ועקשנות כדי להתמיד בלימוד נסתרות ההתנהגות של חרק זה. אולם אני בחרתי שלא לבחול בעוקצן, כי בכל מאודי חמדתי את דובשן", אמר.

אחר כך למד במקוה ישראל אצל מומחה הדבורים של משרד החקלאות המנדטורי. “חטפתי עשרות עקיצות, ובעיניים סגורות מנפיחות הייתי רץ משם כמו טיל...אך תמיד חזרתי", סיפר.

אחרי שלחם בשורות הפלמ"ח במבואות ירושלים, בשנות ה-50 החל ללמוד בפקולטה לחקלאות של האוניברסיטה העברית. ב-1963 סיים את עבודת הדוקטורט בנושא "תרמורגולציה של דבורים בתנאי ישראל". הוא גילה, כי הדבורים "עובדות כמו מזגן המקרר בקיץ ומחמם בחורף”, כדבריו. בקיץ – באמצעות נידוף מים בעזרת נפנוף הכנפיים. בחורף – באמצעות הצטופפות בתוך הקן ופליטת חום פנימה כתצאה מהתכווצות שרירים.

ב-1976 הקים בפקולטה את המרכז לחקר הדבורים ע"ש טריוואקס. בין לבין, הוא למד ולימד גם בחו"ל והתמחה בחקר החיים החברתיים של הדבורים. עבודתו המדעית זיכתה אותו בתואר "יקיר ענף הדבורים".

לנסקי הותיר אחריו את אשתו מרים, שלושה בנים ו-11 נכדים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ