בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהאדם מזדקן, העבר קם לתחייה

לובה כספי (1912 – 2012) כתבה יומן במשך 20 שנה, בו תיארה את אהבתה לישראל ולנופיה: "אנו מוכרחים להיאחז בציפורנינו בחלקת אדמה קטנה שתהיה שלנו לעד. אין בשבילנו מקום אחר בעולם. אף אחד אינו רוצה בנו ובכל מקום נהיה זרים ולא רצויים"

3תגובות

בגיל 68 התחילה לבה כספי לכתוב יומן. "כשאדם מתחיל להזדקן, העבר בחייו קם לתחייה", כתבה. יותר מ-20 שנה היא כתבה בו, ותיארה את אהבתה לארץ ישראל, לנופיה, לים של תל אביב ולמשפחתה. "הדבר האמיץ היה שביום בהיר אחד נפרדתי מהורים מסורים ואהובים ומחברים טובים – ופני מזרחה לפלשתינה", סיפרה מעל דפיו.

לובה נולדה לפני מאה שנים, ב-1912, בעיירה היהודית קרינקי בפולין –  בין שתי ערים גדולות, שהיו מרכז יהודי שוקק – גרודנו וביאלסטוק. היא היתה בת שנייה למשפחה יהודית שעסקה בבורסקאות. בבעלות הוריה היה בית חרושת לעיבוד עורות.

ילדותה עברה עליה בתנאים קשים. אביה החייל נפל בשבי הגרמנים במלחמת העולם הראשונה. אימה, שנשארה עם שלושה ילדים קטנים, פירנסה את ילדיה ממסחר בתבואה, קטניות, תרנגולות וביצים.

בזכות אימה המשכילה היא זכתה לחינוך עברי ציוני. העברית היתה שגורה בפיה מגיל הגן."שפתה היתה צחה, היא דיברה 'עברית של שבת', אמרה בתה, ד"ר מיכל רותם.

היא למדה בסמינר למורות של "תרבות" בגרודנו (היום בבלארוס) - רשת חינוך עברית חילונית וציונית. את בחינות הבגרות, שנערכו ב"אווירה אנטישמית" כפי שסיפרה, סיימה בהצלחה. ביומנה כתבה, כי על השער של המוסד בו נערכו הבחינות היה כתוב בפולנית: "היהודי הוא האויב הנצחי של פולין", "אל תקנו אצל יהודים ואל תתיידדו איתם".

הבחינות כללו, בין היתר, ספרות עברית ופולנית, היסטוריה של עם ישראל ושל פולין והיסטוריה כללית. הבוחן במקצוע "דקדוק עברי" היה גוי שבחופשות היה נוסע לפלשתינה כדי להשתלם. כשסיימה את הלימודים קיבלה עבודה כמורה מחליפה בבית ספר.

לובה היתה חברה ב"השומר הצעיר" בגרודנו, בו התחנכה לאהבת הארץ ושם פגשה את בעלה, שמואל. בעלה עלה לפלשתינה ב-1932 באשרת תייר ל"מכביה".  אביו יסד את בית החולים היהודי ובית היתומים בגרודנו.

האנטישמיות בפולין וההצקות לעסקים של היהודים הביאו אותה להחליט לעלות לארץ ישראל. ב-1934 עלתה בגפה בוויזת סטודנט, לאחר שהתקבלה ללימודים באוניברסיטה העברית.

כל משפחתה הענפה נספתה בשואה. לובה ואחיה הצעיר ברוך (בונצ'ה), שעלה לארץ לפניה, נותרו לבדם. הוריה, אחיה הבכור וכל דודיה נרצחו בטרבלינקה או בדרכם לשם. בתה מספרת, כי הפצע הגדול בלבה, על אובדן משפחתה ויהדות פולין המפוארת לא הגליד עד יומה האחרון. "היא הגדירה את דורה כדור שחי את האסון הגדול של העם היהודי", סיפרה בתה.

"אנו מוכרחים להיאחז בציפורנינו בחלקת אדמה קטנה שתהיה שלנו לעד. אין בשבילנו מקום אחר בעולם אף אחד אינו רוצה בנו ובכל מקום נהיה זרים ולא רצויים", כתבה ביומנה.

לובה הותירה אחריה שתי בנות ובן (בת נוספת נפטרה ממחלה לפני שבע שנים), 9 נכדים ו- 12 נינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו