בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כמו כד חרס שנשבר

המשורר צביקה יעקבי (1952-2012) התמודד עם מחלת הנפש שלו באמצעות הכתיבה והתרגום. מכריו מספרים, כי החיוך הנבוך על פניו הסגיר את המתח התמידי בין הפנימיות לחיצוניות שלו

תגובות

את המסע הסוער של חייו חווה המשורר צביקה יעקבי עם תרמיל כבד מנשוא, שאת תכניו לא בחר לשאת. לאחר מותו, סיפרו מכריו כי היה "כמו כד חרס, שסדקיו הלכו והתרחבו ואיימו לפרק את השלם".

צביקה התמודד בגבורה עם מחלת הנפש בה לקה בנעוריו. הוא עשה זאת באמצעות שירה, תרגום ופעילות אינטלקטואלית ענפה. בסוף, עם זאת, הנפש נכנעה והגוף אחריה. רק אז הסערה שככה.

הוא נולד בקיבוץ נען לפני 60 שנה, בן שלישי להוריו. לאחר שסיים את בית הספר, כנער מחונן, הוא למד ספרות עברית, יהדות, ספרות עברית של ימי הביניים ותיאוריה של התרגום – באוניברסיטה העברית בירושלים.

ימים מאושרים ראה כשספריו יצאו לאור. הוא פירסם שלושה ספרי שירה: "חירבת כליל", שעוטר בחיתוכי עץ של האמן הירושלמי משה הופמן – קרוב משפחתו (1985); "איך לא" (1988); ו-"פיליגרן" (1997).

"לפנינו שירה אישית עד כאב", נכתב בתקציר ספרו האחרון. בשיר בשם "דפים ממחלקת הייצור" כתב: "פועל הייצור, חברי, סיפר לי אז שאת מרבית סיפוריו הוא שולה מניירות עיתון המדפנים את ארגזי העץ המחזיקים חלקי ממטרות בתהליך הייצור. בפינתו שבדרך לבית השימוש הוא שוקע לעתים בסיפורים ובני בניהם של סיפורים משולי העיתון. הייתי מדמה אותו לצייד פרפרים. (אמנם פרפרים קשה היה למצוא במחלקת הייצור הסואנת והמלוכלכת במפעל). בלב הסאון מצא לו פנאי – זה הפנאי העדין של זלדה – לעיין ולשתף את שומעו פעור הפה".

לצד זאת, תירגם מאנגלית את ספר שיריו של המשורר האמריקאי תיאודור רות'קה "ילד על גג חממה" (1995) וכן שירים פרי עטם של סילוויה פלאת, מריאן מור והמשורר הכומר הוולשי ר"ס תומס. פרסומיו ראו אור גם בכתבי עת ספרותיים.

חברו, יורם שוער, סיפר כי היה כמו ילד חבוי בעל רוח חופשית הכלוא בגוף של מבוגר כבד משקל. "בגוף הכבד העטוף חוליים שאסף עם השנים ישב ילד של אדמה וצמיחה, שיכול היה לשמוע את רחשי צמיחת השורשים, להיות מוקסם מקולות הצמיחה והתאווה ולתאר אותם בשיריו", אמר.

מכריו תיארו איש עדין וחכם, שחיוכו הנבוך הסגיר את הניגוד בין הפנימיות לחיצוניות שלו. בין המחשבה למציאות. בין החופש אליו שאף – מחוץ לבתי החולים – לבין ההכרח להיכלא בהם. בין חוסר האונים כלפי הרפואה, לבין אותה רפואה, שהתערבה פעם אחר פעם והבריאה אותו בדרכה.

בן כתתו, חנן רובנס, סיפר על פגישתם הראשונה בקיבוץ, לפני 48 שנה. הוא תיאר את צביקה כ"קיבוצניק האולטימטיבי. מושא לקנאה, הולך יחף על סלעים וקוצים, קולע לסל במדויק, יודע לשחות בארבעה סגנונות, רץ עם תרמילי תפוזים עמוסים הלוך ושוב ויודע לרכוב על אופניים אמיתיים". עוד אמר, כי בתוך נפשו של צביקה "תמיד היה מקופל לו לב רחב, רגיש וחכם, שתפקידו בעולם הזה לא תם". צביקה הותיר אחריו שתי אחיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו