בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

נעשה שם סוציאליזם

סופרת הילדים שרה אשל (1918-2012) גדלה בברית המועצות הקומוניסטית למשפחה בת 14 ילדים. כשעלתה לארץ ישראל, ב-1931, עזבה את הדת, הצטרפה לקיבוץ חדש, ועבדה בחינוך. את הספר "החוחית של יזהר" הקדישה לבנה הטייס שנפל

תגובות

שרה אשל נולדה בעיירה בליניץ שברוסיה הלבנה ביום כיפור של שנת 1918, שנה אחרי המהפכה. היא היתה הילדה ה-12 מתוך 14 ילדים.

הזיכרון הראשון שלה היה של בובת סמרטוטים. "רציתי בובה. מאוד, מאוד רציתי בובה. לבת התופרת היו הרבה בובות, אמיתיות וגם מפיסות בד צבעוניות ועיניים מכפתורים נוצצים. כמה קנאתי בה. יום אחד אמרה לי: אם תתני לי כפתורים, אימא שלי תעשה לך בובה... לאימא שלי לא היו הרבה שמלות, אבל הייתה לה אחת יפה מאוד, לחגים ולבר מצווה של אחיי... היו בשמלה הרבה כפתורים. רק שלושה חתכתי בשביל הבובה. את הבובה חיבקתי ונישקתי. החבאתי אותה שאימא לא תראה את הכפתורים משמלת החג שלה", כתבה בזיכרונותיה.

אביה היה רב וראש הקהילה. ביתם היה כמו המועצה המקומית. "כל חיי היהודים התנהלו בבית שלנו. בבית הפרטי שלנו שקקו חיי העיירה על השמחות והעיצבונות...הגיעו אלינו גם מהעיירות השכנות לבקש עצה ומזור. כולם מתקבלים באהבה", כתבה.

בעשור הראשון לחייה היא חיה בין שני העולמות – היהודי והמרקסיסטי. "אינני זוכרת שחשתי בסתירה", סיפרה. "בכיכר העיירה, על במות מאולתרות, נשאו נאומים חוצבי להבות, שירה אדירה פילחה לבבות שרעדו מאימה ותקווה לעולם חדש יקום", כתבה.

יום אחד אחיה חזר מהעיר והביא לה ספרון עם אותיות עבריות. הוא לימד אותה לקרוא, אבל אסר עליה לספר לאיש על כך. "הם מכנים את השפה הזאת שפה קדומה של העם היהודי", השיב אחיה. "הם שרים – עולם ישן עד היסוד נחריב", הוסיף. שרה נותרה מבולבלת. "חשבתי שזה נחמד לחסל את הישן, לבנות חדש", כתבה.

ב-1931, כשהיתה בת 13, אביה קיבל אישור מיוחד לעזוב את ברית המועצות והיא הצטרפה אליו ואל חלק ממשפחתה. באונייה, בדרך לארץ ישראל, המלח שאל אותה מדוע היא עוזבת את ברית המועצות. "את כבר ילדה גדולה, איך הסכמת לעזוב וללכת לארץ קפיטליסטית, מדברית, עם גמלים", הוא שאל. שרה הביטה בו ואמרה: "אנחנו נעשה שם סוציאליזם".

תחילה גרו ברחובות, שם היה אביה רב העיר. בהמשך עזבה את הדת 
וב-1937 הצטרפה לקיבוץ השומר הצעיר ג'. היא עבדה בחקלאות, בחינוך ובתעשייה, והדריכה ילדים עולים. ב- 1946הייתה בין מקימי קיבוץ חצור אשדוד. במלחמת העצמאות נפל אחיה נוח בקרב לטרון. ב-1949 היתה מזכירת ההנהגה הראשית של השומר הצעיר. עשור לאחר מכן היתה המחנכת של קבוצת ארז, שהורכבה מילדי "עליית הנוער".

בקיבוץ חצור נישאה ליעקב אשל. ארבעה ילדים נולדו להם. אחד מהם, יזהר, היה טייס בחיל האוויר. ב-1967, אחרי מלחמת ששת הימים, הוא נהרג בתאונת אימונים. את ספר הילדים "החוחית של יזהר" כתבה לזכרו. לצד זאת כתבה עוד ספרים רבים, בלשון פשוטה וחיונית, באווירת חיי הילדים בקיבוץ, במושבה ובכפר העולים.

אשל הותירה אחריה את בעלה, יעקב אשל, שלושה ילדים, עשרה נכדים ו-16 נינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו