בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

עם הליפסטיק דרך אושוויץ

מרים ניק (1922-2012), אסירה מס’ A26551 באושוויץ, ניצלה מ-7 מחנות ריכוז ו-2 צעדות מוות. הליפסטיק ליווה אותה ואת אמה גם ברגעים הקשים ביותר

6תגובות

לפני כמה שנים תרמה מרים ניק מוצג מיוחד לתערוכה "כתמים של אור, להיות אשה בשואה" שהוצגה ב"יד ושם". המוצג היה סומק זעיר שהיא מצאה בגטו קרקוב כמה עשרות שנים לפני כן.

בראיון לאביבה לורי במוסף "הארץ" סיפרה לפני חמש שנים: “מצאתי ליפסטיק זרוק ובתחתית נשאר עוד קצת אודם. גירדתי מהתחתית את מה שנשאר ועטפנו את זה, אמא ואני... ותמיד לפני סלקציה היינו שמות טיפה סומק על הלחיים כדי להיראות קצת יותר טוב. גם למקלחת לקחנו את הסומק...כשהתקלחנו, מתחת למים, החזקנו אותו בין האצבעות. הוא כל כך קטן, שאף אחד לא ראה כלום".

הוא היה לצדן בשבעה מחנות – בהם פלשוב, אושוויץ, בירקנאו, ורוונסברוק - ובשתי צעדות מוות. אחרי המלחמה המשיך איתן לפאריס. ב-1949 עלו  לישראל – עם הליפסטיק. היום הוא ב"יד ושם" – לתמיד.

היא נולדה בקרקוב בשם מרילה שפרלינג. אביה, הנריק, בעל בנק, נרצח בגטו קרקוב.  אחיה הצעיר נרצח באושוויץ. את המלחמה העבירה עם אמה רוזה. “בכל פעם שהפרידו בינינו היא ברחה. היא היתה מקבלת מכות, אבל מוצאת דרך ומצטרפת אלי", סיפרה.

ב-1943 הועברו לפלשוב. “ערב אחד תפסו אותה והכניסו למחנה למיועדים לטרנספורטים. אני רצתי לכל מי שהכרתי, ניסיתי למצוא אותה. למחרת היא חזרה וסיפרה שכל הלילה חפרה בציפורניים – היא תמיד שמרה על ציפורניים ארוכות – מתחת לגדר תיל – והצליחה לעבור". התושייה ליוותה את אמה גם בהמשך. “בבירקנאו העבירו אותנו לבלוק המוות. משם כבר יש רק דרך אחת. ואמא שלי  - כמו אמא שלי – אמרה: 'יש פה חלון, אם נעשה פירמידה מנשים, נוכל לצאת'”.

הסומק היה איתן גם באושוויץ. “עד שהגענו לשם, אמא שלי היתה בעיני סמל הבריאות. נראתה טוב, היו לה שיניים טובות, עיניים כחולות. אבל שם פתאום אשה בת  50 נחשבה קשישה. היא היתה בסך הכל בת 47 אבל מאוד רזה", סיפרה. עובד ניקיון לחש להן לפני הסלקציה: “תתנהגו יפה, כי ד"ר מנגלה מאוד רגיש להתנהגות טובה". הן מרחו קצת סומק, וחיכו. “אני לא יודעת אם בגלל הסומק אמא נראתה טוב יותר מהאחרות, אבל עובדה שעל יד אף אחת אחרת הוא לא עצר", סיפרה.

כשמנגלה עבר לידן, הוא שאל את אמה במה היא עוסקת. היא אמרה "ציירת". התשובה מצאה חן בעיניו, והן נשלחו לעבוד כאמניות בבית דפוס, שם עסקו בזיוף ציורים של אמנים מפורסמים.

אחרי המלחמה, בפאריס, למדה אמנות, נישאה לד"ר ארנון ניק – יהודי מלבוב – והביאה לעולם את בתה היחידה, סיגלית. ב- 1949עלו לארץ עם אמה. בארץ עבדה בהוראת אומנות והיתה חוקרת ואוצרת במחלקת העדות במוזיאון לאתנוגרפיה ולפולקלור שבמוזיאון ארץ ישראל בתל אביב.

היא הוציאה לאור תשעה ספרים כמאיירת וכסופרת. החשוב שבהם הוא "מצעד הסגנונות – תולדות המלבוש על רקע הזרמים באמנות" – שעסק בתולדות הלבוש באמנות. בין האחרים יש להזכיר גם את "היומן הסודי של המלט" – שבו קם לתחיה גיבור הטרגדיה של שייקספיר וחי חיים שניים, ביקום דמיוני, בו הוא כותב את יומנו.

אמה ניהלה בארץ בית מלאכה "המשקם" שהעסיק פגועי נפש. ב- 1979הלכה לעולמה. מרים, שנפטרה בסוף דצמבר, הותירה אחריה את בתה, שלושה נכדים ושבעה נינים.

במודעת האבל שפירסמה משפחתה ב"הארץ" נכתב: “המנוחה היתה אסירה מס’ A26551 באושוויץ, ניצולת 7 מחנות ריכוז ו- 2 צעדות מוות, ציירת, מאיירת ומחברת ספרים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו