בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

העיתונאי שבישר את בוא הטלוויזיה

ב-1961 כתב יוסף חריף על "מוסד חדש שיפתור את בעיותיה החינוכיות של ישראל". הצצה ברשימותיו של העיתונאי הבכיר, שמת בשבוע שעבר, היא מסע היסטורי מרתק

תגובות

במאמר שכותרתו היתה "הכדור האחרון בקנה", שפורסם ב"מעריב" ב-1986, סקר העיתונאי יוסף חריף את יוזמות השלום הכושלות של ממשלות ישראל. “ראוי ראש הממשלה לברכה ולשבח על שאינו מתייאש כאשר יוזמה אחת נופחת את נשמתה. מיד עולה ובאה יוזמה חדשה תחתיה, ובצדק. כל דריכה במקום והודאה בכשלון עלולה לדחוק את ישראל לפינה מבחינה מדינית, שלא לדבר על כך, שעל קרקע היאוש עלול לנבוט זרע הפורענות", כתב.

בהתייחסו לתוכנית "עזה תחילה" למתן אוטונומיה לפלסטינים בעזה, כתב חריף: "זהו ככל הנראה הכדור האחרון שנותר בקנה של הממשלה, וזה כשלעצמו מצב מייאש למדי. אם יש סיבה ליאוש, היא מצויה בעצם העובדה, שמישהו נזקק לרעיון הישן נושן הזה, שאין בו כל חידוש זולת זה, שגם כיום אין סיכוי שהצד השני יקבל אותו".

23 שנה מאוחר יותר, כשעזה כבר נפלה בידי חמאס, כתב חריף באותו עיתון את הדברים הבאים: "אם ראש הממשלה ושר הביטחון רוצים להימנע מהקמת ועדת חקירה חדשה, הפעם בנושא מחדלי הביטחון בדרום, עליהם לגבש תפיסה חדשה שעיקרה הוא הכרעת החמאס ותומכיו. ניצחון מוחלט יחזיר לישראל את כוח ההרתעה".

חריף, שמת בשבוע שעבר בן 84, נולד באוקראינה למשפחה דתית-ציונית. כשהיה ילד עלה עם משפחתו לארץ ישראל. אביו, הרב בן-ציון פנדלר-חריף, היה רב בית הכנסת "רמה" בתל אביב. בשנות ה-50 החל חריף את דרכו העיתונאית ככתב בעיתון "הבוקר". בתחילת שנות ה-60 הוזמן על ידי העורך המיתולוגי של "מעריב", אריה דיסנצ'יק, להצטרף לצוות כותבי העיתון.

הוא היה כתב בכנסת ואחר כך פרשן מדיני בכיר. בקריירה העיתונאית שלו ליווה את ראשי המדינה לאירועים היסטוריים מכוננים כמו ועידת ז'נבה אחרי מלחמת יום הכיפורים, חתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים בבית הלבן ו-ועידת מדריד.

מאות מאמרים פרי עטו, שפירסם לאורך השנים ב"מעריב", שמורים בארכיון המקוון של האתר "עיתונות יהודית היסטורית". עיון בהם הוא מסע מרתק בהיסטוריה של מדינת ישראל על תחנותיה השונות.

"תוקם טלביזיה בישראל"

ב-1961, לדוגמה, הוא בישר לקוראיו כי "תוקם טלביזיה בישראל". בכתבה הסביר, כי "המסים על רכישת המקלטים יכסו הקמתה והמסים על החזקתם יכסו קיומה". הוא דיווח שם על רשמיו מפגישתו עם שר החינוך והתרבות, אבא אבן, שדיבר ב"התלהבות גלויה על 'מוסד' חדש העתיד לקום בישראל... מוסד שיכול לתרום לישראל בפתרון בעיותיה החינוכיות – הוראת עברית, הקניית ערכים ישראליים...מוסד ציוני בכל מאת האחוזים".

מפיו של אבן ציטט חריף את "מעלותיה הטובות של הטלביזיה”: “מבחינה רוחנית יכללו בתכניות שיחות על בריאות וכלכלת בית, תנ"ך וידיעת הארץ, עדות בישראל, תרבות לאומית ובינלאומית וכן השלמת ההוראה בבתי ספר, קורסים למבוגרים וכו'”.

שנה לאחר מכן, ב-1962, סיקר את ישיבת האקדמיה ללשון העברית, שדנה בהצעה לתיקון הכתיב. “מצאנו על מקומנו פתק: 'עיתונות', היינו, בכתיב מלא. היה זה מעין רמז ראשון על הסטייה מן הכתיב הישן – 'עתונות' – שחדר זה מכבר גם ל'קודש הקודשים' של הלשון העברית, אף על פי שלא נקבע לפי שעה פסק הליכה – מותר או אסור", כתב בהומור אופייני.. “דומה כי לא תמיד ניכרת משמעותה של האימרה 'ליהרג על קוצו של יוד'. אתמול גילינו כמה 'מתנדבים'”, הוסיף.

ב-1966 דיווח על הקמת ועדת שרים למניעת הדלפות. “הממשלה החדשה, שעודנה שרויה בתהליך של הרצה החליטה, בין השאר, החלטה חגיגיות הנוגעת ל'הדלפות'. מסתבר, כי ביוזמתו של ראש הממשלה, מר לוי אשכול, הסכימו כל השרים, ותיקים כחדשים, להתחסן בפני מכה זו הקרויה 'הדלפות'. ואם יורשה לנו להדליף משהו בנקודה זו, הרי שבדעת ראש הממשלה לא להסתפק בבקשה הצנועה, שהשמיעה ב'ישיבת ההתארגנות', אלא לעשות גם למימושה", כתב.

בכתבה אחרת, 20 שנה מאוחר יותר, באה לידי ביטוי הכתיבה גם הכתיבה החריפה, החדה והנשכנית שלו. תחת הכותרת "עוד 'התקדמות' כזאת", כתב: "שוב התבשרנו כי 'חלה התקדמות' בשיחות המתנהלות עם ירדן... על פי מידת ההתקדמויות, ששמענו עליהן בעבר הלא רחוק, כבר היה צריך להיכון כמעט-שלום בין ישראל לבין ירדן. והנה מתברר, כי מרוב התקדמות - נמצא התהליך בנסיגה".

האצולה העיתונאית

חריף היה בצמרת העיתונאים בישראל לאורך עשרות שנים ונחשב לאחד מבכירי העיתונאים והפובליציסטיים בארץ. שיא הקריירה שלו היה בשנות הפריחה של 'מעריב', כשהיה העיתון הנפוץ במדינה. הוא רכש מוניטין כפרשן פוליטי אמין ומקורי, עם הבנה מעמיקה במערכת הפוליטית הפנימית ובזירה המדינית הבינלאומית. הוא נודע בקשריו האישיים עם ראשי ממשלה ושרים מרכזיים מכל קצות הקשת הפוליטית.

"הוא שייך לדור של עיתונאים שחשבו לא רק על האני אלא גם על האנחנו. הוא ראה עצמו כמי שמתיישך לאצולה העיתונאית", סיפר בנו, איש התקשורת ד"ר חגי חריף. "בטור שלו, שפורסם ב'מעריב' ביום שישי, הוא חשף מהלכים וסודות מהזירה הפוליטית. הקוראים חיכו לכך בשקיקה".

במקביל לעבודתו כעיתונאי, הוא למד בחוג למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים והתמחה בתקשורת. בהמשך ייסד את המגמה לעיתונאות באוניברסיטת בר אילן ועמד בראשה.

הוא הותיר אחריו את אשתו רות, בתו של שבתאי דון-יחייא, עורך עיתון "הצופה"; שלושה ילדים ונכדים. אחד מבניו הוא איש התקשורת ד"ר חגי חריף.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו