בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

זכרונות מגן עדן

אוגניה גולדברג (1917-2013) תיעדה היטב את ילדותה המאושרת בלטביה ואת סיפור הצלתה עוצר הנשימה בשואה. "רק מי שחווה את ההיסטוריה מקרוב יודע את האמת"

3תגובות

בפתח זכרונותיה, אותם כתבה בגרמנית, כתבה ג'ניה גולדברג: "זכרונות זה גן עדן יחיד ממנו לא יכולים לגרש אותנו". בהמשך סיפרה על ילדותה בעיר לייפאיה (ליבאו) על חוף הים הבאלטי בלטביה. "שנות הנעורים היפות ביותר קשורות בליבאו, אבל לא רק שנים אלה אלא גם שנות המלחמה האיומה: תקופה הנאצים שבהן אבדתי את כל משפחתי, רק אני נשארתי בחיים בדרך אשר לא מובנת עד היום", כתבה.

היא נולדה ב-1917 בסנט פטרסבורג. אביה, סלומון (שלמה), היה רופא שיניים ופעיל ציוני. ילדותה עברה עליה בלטביה, לשם עברה המשפחה. “לאחותי איזה (איזבלה) ולי היו שנות ילדות ושנות נעורים נפלאות, מלאות אהבה ותשומת לב", כתבה. "החיים בלטביה היו יפים וטובים מאד... כאשר בגרמניה חיי היהודים היו ממש גיהנום – אנחנו חיינו עדיין ללא דאגות. בעצם לא היינו מודעות לסכנה המתקרבת".

המציאות השתנתה ב-1939, כשהרוסים נכנסו לעיר. “הם תפסו את ערי הנמל הבלטיות ופתאום מצאנו את עצמנו תחת כיבוש סובייטי", כתבה. אביה מת ב-1940 מדלקת ראות. לאחר כמה חודשים נישאה לחברה, יולה. ”החופה הועמדה בסלון שלנו, הכול עמד בסימן הכיבוש הרוסי...יולה ניגש לאמא, הראה לה את שתי ידיו ואמר: 'כל עוד שתי ידיים אלה תהיינה בריאות לא יחסר לך ולאיזה דבר בחיים'”.

בסוף חודש יוני 1941, השתנתה שוב המציאות, כשהצבא הגרמני התקרב לגבול הלטבי וליבאו הופצצה. ב-21 ביוני נכנסו הגרמנים לעיר. “סבלותינו התחילו", כתבה. עד לפלישת הגרמנים היא עבדה במעבדה בקופת חולים עירונית. כעת עבדה כעוזרת בבניין בו שהו קצינים נאצים. “ליולה ולי היה העונג המפוקפק לשרת אותם", כתבה. “לא פעם רעדנו על חיינו. דברים נוראים ראינו לא מעט", הוסיפה.

אחותה, אמה וסבתה נרצחו בשואה. את הלילה בו עצרו את סבתה זכרה היטב. "לילה אחד באו פתאום שני משתפי פעולה לטבים יחד עם איש ס"ד גרמני. הוציאו את סבתא שלי ממיטתה, לפני שיכולנו להתגונן, גררו אותה לאורך המדרגות למטה... אפשר להבין איזה הלם תקף אותנו בלי יכולה קטנה ביותר לעשות איזה שהוא דבר בנידון. רק אדם שעבר על בשרו את המצבים הללו, רק הוא מסוגל להבין מה פירוש הדבר לעמוד חסר אונים ולראות את המתרחש", כתבה.

ההצלה

גולדברג התגלגלה בין מחנות שונים, עבדה בעבודות כפייה, חלתה, נפצעה, אך הצליחה לשרוד את השואה. סיפור הצלתה יוצא דופן. בסוף חודש אפריל 1945, כשסוף המלחמה קרב, הנאצים ביקשו להשמיד ראיות. הם אספו צי של אוניות ועליו כעשרת אלפי אסירים ממחנות ריכוז, אותם תכננו להטביע ולהפציץ. גולדברג, שהיתה במחנה שטוטהטף, עלתה על אחת הסירות האלה. אלא שבעלות הברית סברו כי על הסיפון נמצאים גרמנים שמנסים לברוח – והפציצו את הסירות. הסירה של גולדברג עמדה לטבוע, אך היא לא קפצה למים כמו כולם, אלא המתינה לעזרה. למרבה המזל – סירה שחלפה אספה את כל מי שנותר שם, והביאה אותם לחוף מבטחים בעיר הנמל קיל.

לאחר המלחמה התאחדה עם בעלה. ב-1947 עלו לארץ ישראל והתיישבו בחלקת אדמה שאביה קנה לפני המלחמה. גולדברג היתה לבורנטית בבית החולים תל השומר וממקימי המעבדה ההמטולוגית שם. לימים העידה נגד כמה מהפושעים הנאצים בליבאו בבית דין גרמני. “התוצאה של המשפט הייתה שכולם קיבלו עונשים קלים מאד ואנחנו חזרנו הביתה באכזבה מרה", כתבה.

"הכרתי את כולם וגם ידעתי לקרוא בשם. הייתה נחוצה התגברות נפשית רצינית ביותר, לשבת מול אותם אנשים לפני שופטים גרמניים וכל זה בגרמניה. לא פעם הייתה לי הרגשה שלא הם, אלא אני היא הנאשמת... לא נוצר כל רושם שאנשים אלו דואגים דאגה כל שהיא לגבי תוצאות המשפט, כלל וכלל לא. בשעת ההפסקה הם התיישבו בבית קפה סמוך ואכלו בתאבון כריכים ועוגות שהביאו איתם מהבית. הם היו הרי אנשים חופשיים. ואנחנו באותו זמן ישבנו ורעדנו מהתרגשות", סיפרה.

בביקור מולדת שערכה בלטביה לפני כ-30 שנה הופתעה לראות אנדרטאות שהכירו בסבל העם הלטבי במלחמת העולם השנייה. "כואב לראות שהלטבים, שהיו משתפי פעולה עם הנאצים, מעוררים פה את הרושם כאילו הם היו קורבנות השלטון הנאצי. כך הדבר בהיסטוריה, לא פעם, שתופעות מסוימות מעוותות את ההיסטוריה ורק האדם שחווה את ההיסטוריה מקרוב רק הוא יודע את האמת", כתבה.

באחד מעמודי ספר הזכרונות שלה כתבה: "הפלישה הרוסית הראשונה הייתה בשנת 1939... בשנת 1941 פלשו הגרמנים ובשנת 1945 שוב כיבוש רוסי ולטבייה שוב תחת שלטון רוסי. הנה אנחנו רואים היסטוריה חוזרת על עצמה: כולם שונאים את כולם. איך יראה העתיד? כל אלה מחשבות שעלו בליבי באשר לעתידנו שלנו. בשנת 1945 קיווינו שלא תהינה עוד מלחמות ושנאה לא תשרור בעולם. האם כל אלה חלום הוא של אנשים תמימים? האם לא ניתן לשנות את האדם?”

בעלה מת ב-1982. היא הותירה אחריה שני ילדים, חמישה נכדים ושמונה נינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו