בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

המסע מבגדד לישראל

משה גבאי (1936-2013) עשה דרך ארוכה, מסוכנת ומפותלת מביתו על גדות החידקל ועד ישראל

2תגובות

את ילדותו בילה משה גבאי בבגדד על גדות נהר החידקל. הוא היה בן שלישי למשפחה בת שישה אחים ואחיות. "ביתנו היה בית רחב ידיים בן שתי קומות עם חצר פנימית גדולה. בחודשי הקיץ החמים התנהלו חיינו בקומת גג הבית. שם העברנו את ערבי הקיץ ושם גם ישננו תחת כיפת השמים", סיפר לימים.

כשירד מפלס המים בחידקל ואיים קטנים החלו להופיע בנהר, הוא נהג לשחות אליהם עם חבריו. יחד עם צלו דגים, אכלו אותם ושיחקו. אביו, שהיה מנהל בית ספר יהודי, נחשב לאחד מנכבדי הקהילה. המשפחה היתה מסורתית. לבית הספר הלך גבאי בחליפה ועניבה, כיאה לגינוני הכבוד של משפחתו.

חבר ערבי של אביו נהג לקחת את גבאי לפרדסים, כדי לטעום מטעמי גן עדן של מטעי הבננות, המנדרינות והתפוזים. לצד זאת, נהג גבאי להסתובב בשווקים, ולנסוע באופניים לפרוורי העיר המהודרים. החיים היו נוחים עד סוף שנות ה-30 של המאה הקודמת.

הפוגרום הגדול, בו נרדפו ונרצחו יהודי העיר, פרץ ביוני 1941. מגג ביתו ראה גבאי הצעיר את הפורעים, ולא הבין מדוע השתנתה המציאות שהכיר. בהמשך, הגיעו שליחים מארץ ישראל ונפגשו עם אביו, שהיה פעיל בקהילה היהודית. אחיו הגדול של גבאי כבר היה מדריך בתנועת נוער ציונית. גם גבאי התקרב לציונות. בחדר נסתר, לצד דגל ישראל, תמונתו של הרצל וצילומים של ילדי ארץ ישראל, הוא למד פעם בשבוע, אחרי הלימודים, עם מורה מבית הספר. המפגשים הסודיים ריגשו אותו. בלילה, בסתר, הוא שמע את שידור הרדיו בערבית מישראל. קולו של אליהו נאווי, ייליד עיראק שהיה שדר ופרשן פופולרי ב"רדיו ההגנה", התחבב על גבאי. בבוקר סיפר לבני הבית את החדשות.

המאורעות הביאו את אביו להחליט כי משה יהיה הראשון מבניו שייצא לישראל. באחד הימים, אביו נתן לו חמש גפיות – אותן לבש זו על גבי זו – ותפר לו שטרי כסף ליד הגומי של התחתונים. בחבילה קטנה נתן לו פיתה גדולה מגולגלגת, וסוודר. אביו קשר קשרים עם מבריח ערבי ועם פעיל של הסוכנות היהודית. תחילה יצאו מהבית במכונית, ונסעו לבית של אדם יהודי, הממוקם 20 ק"מ מבגדד. שם התאספו נערים יהודיים רבים, שנפרדו מהוריהם. גבאי, שהיה בן 11, ראה את אביו בוכה.

בלילה חשוך וללא ירח יצאו הילדים לדרך, לכיוון הגבול עם איראן. כחמש שעות הם נסעו, בלי לעצור פעם אחת. באמצע הדרך הם נעצרו בידי משטרת הגבולות. הנהג ניסה לשחד אותם, כדי שיניחו להם להמשיך, אך גם אחרי שקיבלו את הכסף, המשיכו לרדוף אותם, ואף ירו לעברם. הילדים הצטוו לברוח לחשיכה. בהמשך אסף אותם הנהג מחדש, והם המשיכו בדרך.

התחנה הבאה במסע היתה מערה חשוכה. אנשי שבט כורדי שישב בסביבה הביאו להם פיתות, מים ולבן, על גבי חמור. החבורה המשיכה בדרכה. ארבעה ימים וארבעה לילות נמשך המסע. בסוף, כושלים מעייפות וברגליים פצועות, הם הגיעו לכפר כורדי-בדואי. כמעט ארבעה חודשים שהו שם, עד שהמדריך הופיע שוב.

בתום ארבעה ימים נוספים של הליכה קשה הגיעו לגבול עם איראן. תחת מטח יריות הם רצו בבהלה. שניים מהילדים נהרגו. בקבוצה נותרו 18. הנוף אליו הורגלו התחלף במהרה בנוף מושלג. היתה זו הפעם הראשונה שגבאי ראה שלג. אחרי כמה ימים המשיכו לטהרן, שם נקלטו במחנה של הסוכנות. בהמשך אסף אותם מטוס והביא אותם לישראל. השנה היתה 1949. משה נשלח למוסד של עליית הנוער בקיבוץ חצור.

יתר בני המשפחה עלו לישראל ב-1951. חברו לקבוצה, סייג יצחק, נזכר: "היית בין הבוגרים, חזק ומוצק, בעל דעה, מוביל ומשפיע. מבית אבא קיבלת עליך כי 'תלמוד תורה כנגד כולם'. במקום לשחק ולרקוד ככל נער בגילך, בחרת להסתגר בחדרך, להקדיש עצמך ללימוד ובהמשך להנחיל את הידע שצברת לאחרים. בדרך זו התמדת עד שנעצמו עיניך".

ב-1956 הוא התגייס לצבא ושירת בנחל המוצנח. לאחר מכן, במסגרת גרעין השומר הצעיר, היה בין מקימי קיבוץ אדמית על גבול הלבנון. בין היתר, היה גזבר ומרכז המשק. לאחר שנישא לנעמי, בת קיבוץ אילון, עבר לקיבוץ. שם גם הבין שייעודו בחיים הוא להיות מורה ומחנך, כמו אביו יוסף ושניים מאחיו. הוא למד היסטוריה של המזרח התיכון לתואר שני באוניברסיטת תל אביב ולימודי הוראה באוניברסיטת חיפה.

במרוצת חייו היה מורה ומנהל בבית הספר "מנור" בגליל המערבי; מנהל המכון ללימודים ערביים והכשרת צוערים בלימודי השפה הערבית ב"גבעת חביבה"; מרצה לערבית ולמזרחנות במכללה להכשרת מורים "סמינר הקיבוצים” ומרצה בבית ברל. הוא הכשיר חיילים רבים לשירות בחיל המודיעין, פירסם ספרים ומאמרים בתחומי התמחותו והתפרסם כמרצה וחוקר של העולם הערבי והאיסלאם. בין היתר, כתב על יחסו של הרצל לשאלה הערבית; התפתחות השפה הערבית משפת קודש לשפת חול; ירושלים באיסלאם; ועל ההיסטוריוגרפיה הפלסטינית ביחס למלחמת בעצמאות.

בחדר עבודתו בקיבוץ אילון הקים ארכיון של למעלה ובו עשרות אלפי מאמרים וקטעי עיתונים בתחומי העניין שלו. הוא הותיר אחריו את רעייתו נעמי, ילדיו טליה, שחר ואוריין, ו-11 נכדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו