טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מתה אביבה לורי, כתבת מוסף "הארץ" ב-20 השנים האחרונות

לורי, ילידת פולין, החלה לעסוק בעיתונות בשנות ה-80 ופרסמה כתבות מגזין בנושאים מגוונים. לפני כן כתבה במוספי סוף השבוע של "מעריב" ו"חדשות"

תגובות

העיתונאית אביבה לורי, כתבת מגזין במוסף "הארץ" ב-20 השנים האחרונות, מתה היום (רביעי). היא הותירה אחריה בן זוג, בן, שני נכדים ואח. הלוויתה תתקיים מחר (חמישי) ב-16:30 בבית העלמין "מנוחה נכונה" בכפר סבא. 

לכל כתבותיה של אביבה לורי באתר "הארץ"

לורי, שנולדה בפולין בשם קריסטינה, עלתה לישראל בילדותה ב-1957, במסגרת "עליית גומולקה". בארץ קיבלה את השם "אביבה". על ההחלטה לעלות לארץ ישראל כתבה השנה ב"הארץ": "יום אחד, בשכונת וילות קטנה ושקטה על יד פארק שציטניצקי בוורצלב, התרחשה דרמה גדולה. אבא שלנו או אולי זו היתה אמא שלנו, למרות שאני כמעט בטוחה שזה היה אבא, שכן את הדברים החשובים של המשפחה הוא תמיד היה חותך, כינס אותנו, אותי ואת אחי הקטן, ואמר: ילדים, אנחנו נוסעים לפלסטינה... בבית היה חמים ונעים ואני לא הבנתי למה צריכים לעזוב את כל זה ולנסוע לפלסטינה. מה חסר לנו פה, שאלתי, מה רע לנו? כשתהיי גדולה תביני, ענו אבי או אמי..ביום חמסיני אחד בחודש אפריל הביא אותנו מטוס קונסטליישן לשדה התעופה בן גוריון, שהיה אז לוד".

"האוויר היה יבש ומלא אבק", כתבה. "האור סינוור את העיניים. החול נכנס לכל חלקה בגוף. את כל הדרך במונית מלוד לבית המלון בנתניה, שם שיכנה אותנו המדינה בינתיים, עשינו בדממה. לאורכו של כביש החוף השתרעו חולות נודדים והאוויר היה מלא בריח של קליפות תפוזים. עוד באותו לילה חשבתי שאם זה הריח של פלסטינה, אז אולי המדבר החם והיבש הזה לא יהיה נורא כל כך, ככלות הכל. כעבור חודש עברנו לתל אביב ואני התאהבתי נואשות בפלסטינה. כבר אי אפשר היה להפריד בינינו".

היא גדלה בתל אביב, ולמדה בבית הספר ע"ש הנרייטה סאלד בצפון הישן, שנקרא מאוחר יותר א.ד גורדון. "היו שם ילדי שמנת מהמעמד הבינוני, בני פועלים ושרידי חלוצים, שגרו בין הרחובות הירקון, שדרות נורדאו, בן יהודה, דיזנגוף, בזל, ז'בוטינסקי וסוקולוב", כתבה לימים ב"הארץ". "השיעורים הכי מבוקשים היו שיעורי חברה. בכל שבוע התקיים דיון בעניינים בוערים כמו צדק חברתי, הומניזם, ואהבת לרעך כמוך, עזרה הדדית". לורי המשיכה לתיכון חדש, את שירותה הצבאי עשתה בממר"ם ולאחריו עבדה בתחום המחשבים. בהמשך למדה קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב.

בתחילת שנות ה-80 עברה לעסוק בעיתונות. במשך כמה שנים היתה תחקירנית בתוכנית הטלוויזיה "כלבוטק". אחר כך עברה לעיתונות הכתובה ככתבת מגזין במוספי סוף השבוע של "מעריב", "חדשות" ובהמשך - עד מותה - במוסף "הארץ". בשנים האחרונות היתה לורי גם מרצה לתקשורת ופעילה בעמותת "נעם" למניעת אלימות במשפחה. לצד זאת, כתבה שלושה ספרים.

התחומים עליהם כתבה היו מגוונים, כפי שמעידות כתבות רבות פרי עטה, השמורות בארכיון "הארץ". כתבותיה עסקו בנושאים חברתיים, פוליטיים, זכויות אדם, אמנות וספרות. באחת האחרונות שבהן ספדה לאהרונה דיין. "על סרטן באמצע החיים קשה להגיד מוות ידוע מראש כי זה אף פעם לא משהו שמתכוננים אליו", כתבה אז. "זה בדרך כלל קורה לאחרים ותמיד בא בהפתעה מוחלטת: כשאתה בדיוק באמצע הדברים, ורוצה עוד לגמור ולהספיק ולסדר. אבל כבר לא תספיק ולא תגמור ולא תסדר".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות