בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

לחיות פירושו לצקת מגילת חיים

ד"ר אברהם צביון (1925-2013) הקים את מדרשת בן גוריון את להקת פיקוד דרום ואת המוסדות לחינוך מבוגרים ברחבי הארץ, שנתנו תקווה לאלפי נשים מבוגרות שלא ידעו קרוא וכתוב

4תגובות

בתחילת שנות ה-50 סייר דוד בן גוריון באזור עין עבדת. כשעמד על רכס המשקיף אל נחל צין והוקסם מהנוף הפראי, הכריז: “כאן צריך להקים אוקספורד". “הרעיון נשמע הזייה. וכדרכו, הפקיד בן גוריון בידי נאמנים עליו לצקת תוכן לרעיון שהגה", כתב יהודה קסטן ב"הארץ".

אוקספורד לא קמה במדבר, אבל ב-1962 הוקמה שם מדרשת שדה בוקר. למנהלה נבחר אברהם צביון, שהצליח להפיח רוח חיים במפעל שהגה ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל. “יש בו מן התכונות הדינמיות שאיפיינו את חלוצי העליה השלישית: להט עשיה, מסירות, פשטות, הליכות ואמונה בלתי מעורערת בצדקת דרכו", נכתב עליו ב"הארץ".

פיטוריו של צביון, ב-1970, הקימו קול זעקה בקרב פרופסורים בעלי שם, אנשי חינוך ותלמידים. “אין המעשה החינוכי יכול לדור בכפיפה אחת עם המעשה הבלתי מוסרי, וקל וחומר שאין מוסד חינוכי יכול להיבנות על חורבנו של מייסדו ומציבו", אמר אז ישעיהו קשתן, מרכז סמינר המורים במדרשה.

צביון נולד בלטביה ועלה לארץ ישראל עם משפחתו ב-1935, כשהיה בן עשר. את עיסוקו בחינוך החל בצבא. אחרי שהשתתף במלחמת העצמאות וזכה לציון לשבח על לחימתו בירושלים, הוא מונה לפקד על "מחנה מרכוס" – בית הספר הצבאי לחינוך, שהוקם על הכרמל. היה זה בסיס מיוחד, שהפך לסמל של ימי מלחמת העצמאות, בהם צה"ל לא רק נלחם אלא גם קלט עלייה והיה כור היתוך לאלפי עולים חדשים.

המחנה נקרא על שם קולונל מרכוס, מתנדב מארה"ב, שנהרג בשוגג מירי חייל צה"ל, משום שלא ידע לצטט את ססמת המעבר בעברית, כשהתקרב לאחד המוצבים בגזרת ירושלים. צביון שירת שם עשר שנים. לצד זאת, בשירותו כ"קצין ההשכלה" של פיקוד דרום, הוא הקים את להקת פיקוד דרום ב-1952. במחזה הראשון שהציגה, “כזבלנקה עלה בדרגה", שיחקו עולים חדשים מבולגריה ורומניה, שהעברית לא היתה שגורה בפיהם.

אחרי שסיים את תפקידו במדרשת שדה בוקר הוא פנה לאקדמיה. באוניברסיטה העברית הוא כתב דוקטורט – שהפך בהמשך גם לספר - על דיוקנו היהודי של ברל כצנלסון. משם המשיך למפעל חייו, אותו מימש כמנהל האגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך: ביעור הבערות והקניית חינוך למאות אלפי מבוגרים, רובם נשים יוצאות צפון אפריקה ואסיה, שחיו בישראל ללא השכלה בסיסית, חלקן אף ללא ידיעת קרוא וכתוב.

יחד עם רחל טוקטלי הקים צביון את תוכנית "תהילה" – השלמת השכלת יסוד למבוגרים. בשיאה היא פעלה ב-80 מרכזי למידה ברחבי הארץ. “הראשון היה בבאר שבע. אחר כך התרחב הפרויקט מקרית שמונה ועד אילת. התרוצצנו בארץ כמו משוגעים. לא האמנו שזה קורה”, סיפרה טוקטלי.

עד היום היא זוכרת את דבריה של אחת התלמידות, אישה כבת 65, בטקס הסיום של הקורס. האישה, שרק חצי שנה לפני כן לא ידעה קרוא וכתוב, הכינה נאום כתוב, אך לא הצליחה לקרוא אותו, בשל ההתרגשות שאחזה בה. "אמרתי לה: 'תזרקי את הפתק, ותגידי מה שאת רוצה להגיד'”, סיפרה טוקטלי. “הייתי עיוורת אותיות", אמרה האשה.

גישה מוטעית מיסודה

בראיון ל”הארץ” הסביר צביון את הקושי בהקניית חינוך למבוגרים. "היתה מקובלת קונספציה, שראתה במבוגרים דור מדברי שיעבוד מן העולם וסברה כי הדור השני, של ילידי הארץ, ייצמד לרמה של יוצאי אצרות המערב", אמר. "אולם למרבה הצער התברר כי היתה זו גישה מוטעית מיסודה ותופעות היעדר השכלה ואי למידה עוברים מאב לבן. חלק בלתי מבוטל מן התלמידות שלנו במרכזי הלימוד הן נשים ילידות הארץ או שהגיעו ארצה עם הוריהם בגיל צעיר בסוף שנות ה-50 והן למעשה דור שני של חסרי השכלה", הוסיף.

שמונה שנים לפני מותו, כתב ציביון, שהיה אדם דתי: "לחיות פירושו לא רק לתת דין וחשבון לאלהים ביום כיפור או ל'אני' האינטימי והעמוק שלנו, אלא גם לצקת מגילת חיים, ולו רק כדי לשלוח על פני המים את הניסיון ואת הצוואה, על מנת שיום אחד יגיעו הדברים לחוף כלשהו, קרוב או רחוק".

מגילת החיים שיצק עמוסה בפעילות חינוכית בה המשיך עד יומו האחרון, חרף מחלתו ועיוורונו. בין היתר, הקים מרכזי לימוד ליהדות בברית המועצות; קתדראות עממיות ברחבי הארץ; ואת סמינר "אבות ומייסדים" ללימוד מורשת ישראל. הוא הותיר אחריו את בת זוגו ד"ר רחל טוקטלי, בנו ד"ר יורם צביון, בתו פרופ' תלמה קושניר, ונכדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו