בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

במדי גסטאפו, הוא גנב את הנשק לגרמנים

יעקב (יוזק) רוזנברג מבנדין בפולין היה לוחם מחתרת נועז, שהציל עשרות יהודים ממוות. סיפורי הגבורה שלו נקראים כמו ספר מתח עוצר נשימה

4תגובות

את הפעולה הראשונה להשגת נשק למחתרת הציונית בבנדין אירגן יעקב רוזנברג בביתו של ד"ר בראון, הממונה מטעם הגרמנים על מפעל שהוחרם מיהודים. בחור יהודי שעבד אצל בראון דיווח למחתרת על כך שבביתו נמצאים כלי נשק. חברת המחתרת, בעלת חזות ארית, דפקה בדלת הבית ואמרה למשרתת שיש לה מכתב עבור בראון. “היינו לבושים במדי גסטאפו ומצוידים באקדח מקולקל ונטול תחמושת. העמדנו את המשרתת כשפניה אל הקיר ולקחנו את הנשק. הצלחנו לקחת שני אקדחים טובים עם כדורים, שני רובים וחמישה אקדחים מיוחדים של אספנים", סיפר רוזנברג.

פעולה אחרת בוצעה בביתו של אספן נשק גרמני בשם מיכץ, שגר בווילה בפרבר של בנדין. חברי המחתרת, שהגיעו למקום רכובים על אופנועים, פרצו לבית. הם התחזו לקציני משטרה פולנים, והודיעו כי הם עורכים בביתם חיפוש בעקבות חשד כי במקום מוסתרים יהודים. רוזנברג קשר את בעלת הבית למיטה. חברו "טיפל בעוזרת", כדבריו. חבר אחר נכנס לבית והחל לאסוף את הנשק לתוך שקים. החצרן, שניסה לאיים עליהם בגרזן, ברח כשיעקב כיוון לעברו אקדח.

רוזנברג, שנולד בקטוביץ וגדל בבנדין הסמוכה, היה חבר במחתרת נוער ציונית בשם "גרופה", שעסקה בעזרה ובהצלה לתושבי הגטו ולפליטים היהודים שזרמו לפולין, ובארגון לוחמים נגד הגרמנים. “כל שידעתי למדתי מתוך קריאה בספרים גרמניים מקצועיים בנושאי לוחמה", סיפר.

חברי המחתרת בנו בונקרים מתחת לחדרים בבתי הגטו, והתכנסו בהם בזמן האקציות. “ריכזנו בהם אוכל, נשק וכל דבר שהיה בו צורך ללחימה", סיפר רוזנברג. לצד זאת, קיימו פגישות גם בעליית גג של בית שרוף, במקום בו לא היה עולה בדעתו של איש לחפש אותם. “הכנו מסמכים מזוייפים, דברי דפוס, חותמות. מכרנו תעודות ליהודים מחוץ למחתרת, כך גם גייסנו מעט כסף. אחד מאיתנו היה אחראי על סידור החברים בהרים או בעיר עם תעודות מזוייפות. אחרים השיגו עבודה לחברי המחתרת בתור פולנים", סיפר.

בזמן גירוש הם הציבו משמרות כדי להזהיר את היהודים ולסייע להם לחמוק למרתפים. לצד זאת, פעלה במסגרת המחתרת גם מחלקת מודיעין, שהשתילה שוטרים סמויים בשורות המשטרה היהודית, כדי להעביר את המידע שהגרמנים סיפקו ליודנראט באשר לגורל היהודים.

בפולנית מבטאים את השם 'יקוב'

הוא היה בן זקונים, שישי להוריו. אמו ילדה אותו כשהיתה בת 37. שלושה מאחיו נרצחו בשואה מאוחר יותר. את ברית המילה ערכו לו בבית הכנסת בקטוביץ, שם קיבל את השם יעקב, על שם אבי אמו. “בפולנית מבטאים את השם 'יקוב', אשר קיים גם אצל הגויים ונחשב לשם יפה ומסורתי. שם החיבה שלי היה קובה...אחרי מלחמת העולם השניה דבק בי שמי המחתרתי 'יוזק'”, סיפר.

כשהיה ילד עברה המשפחה לעיר פשצ'ינה (פלס, בגרמנית), שם הקים אביו בית מלאכה לנעליים. לפני פרוץ במלחמה הם שבו לבנדין, שם הצטרף יעקב למחתרת. “התפיסה הציונית עמדה בבסיס הגדרת המטרות שלנו. מטרתנו העיקרית היתה להעלות כמה שיותר יהודים לארץ ישראל. היו בנינו ויכוחים אידיאולוגים מתמידים, אם לפעול במישור ההתנגדות לנאצים או במישור ההצלה. בסוף הוחלט לפעול בשני המישורים גם יחד", סיפר. בהמשך, לדבריו, “הבנו שהסיכוי לשרוד בהתנגדות הוא אפסי". בהתאם לכך, החליטה המחתרת להתרכז בהצלת אנשים. “ידענו מה מתרחש בוורשה, בביאליסטוק, בוילנה. ידענו על הגירושים ועל הנעשה במחנות ההמשדה. אושוויץ שכנה בקרבה גיאוגפרית אלינו וידענו על המשולחים הזורמים לשם. בתחילת 1943 התחלנו לחפש דרכים ולפתח רעיונות להצלת חלק מחברינו. הבנו כי אנו אובדים מן העולם מבלי שזעקתנו נשמעת", אמר.

הוא עצמו ניצל לא אחת בשל תושיה ואומץ לב שהפגין. “בתחילת המלחמה באו חיילים גרמנים לקחת את שמעון אחי ואותי והעלו אותנו על משאית... הם רצו לרכז את כולנו בבית אבות יהודי שפינו מיושביו, וידענו שישלחו אותנו משם למחנות עבודה בגרמניה. את המידע הזה קיבלתי תמורת מאה מרק עוד קודם לכן מאחד מעובדי הרכבת שידע לאן מובלים האנשים", סיפר. המשאית היתה מכוסה בברזנט. יעקב התיישב מאחור, ליד הפתח. “חיכיתי לרגע מתאים וכשמימין לכביש היה מדרון תלול קפצתי, התגלגלתי מהר ונעלמתי במורד", סיפר.

בספר הזכרונות שלו, “אני ז'לזו", שראה אור ב-2008, מגולל רוזנברג סיפורי גבורה שמותירים את הקורא לא אחת פעור פה. הוא מספר שם על הכשרת דרך המילוט מפולין לסלובקיה ומשם להונגריה, על פעילות המחתרת בבודפשט והעברת יהודים לרומניה ומשם לארץ ישראל. בזכות פעילות המחתרת בה היה חבר הועברו כמאה יהודים אל החופש. רק את הוריו לא הצליח להציל מאימת הנאצים. “היה זה אסון נורא וסוף למאמציי: הצלחתי להבריח את הורי מגטו בנדין עד להרי הבסקידים, משם לסלובקיה ולהונגריה. עברנו אין ספור רגעים של סכנה, וברגע אחד הם נתפסו ונלקחו לאושוויץ ואני עמדתי מול דירה ריקה", כתב. עם זאת, שניהם שרדו את השואה לבסוף וברחו מצעדות המוות.

עם שחרורה של בודפשט, בפברואר 1945, הסתיימה המלחמה עבורו. “עברנו שש שנים נוראות של מלחמה. אין ספור פעמים היה כפסע בינינו לבין המוות. ראינו את יקירינו נלקחים מאיתנו, מעונים ונרצחים, עברנו גבולות, הצלנו את נפשותינו ונפשות רבות של חברים ובני משפחותיהם, הסתתרנו ופעלנו תחת זהות בדויה ותון סיכון עצום וחיינו מיום ליום ומשעה לשעה", כתב.

בארץ ישראל, אליה עלה בתום המלחמה, הקים מפעל רהיטים גדול בשם "קארו". לצד זאת, היה ממקימי "משואה" – המוזאון לתולדות השואה בתל יצחק הוא הותיר אחריו את רעייתו לינה, אותה הכיר במהלך ההכנות למבצע שחרור חברי מחתרת מבית סוהר בהונגריה, שלושה ילדים -אבירם, איריס ורפאל - תשעה נכדים ושלוש נינות. אחד מנכדיו הוא בועז רוזנברג, אחד מכוכבי התוכנית "מחוברים פלוס". בפרק האחרון שלה הוא תיעד את סבו יעקב ימים ספורים לפני מותו, ובישר לנינותיו על מותו של הסב.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו