בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

עבדה בקיבוץ עד גיל 99

ריבה זכאי, ותיקת "עין השופט", לימדה עברית דורות של תלמידים מרחבי העולם. "לא היה לנו זמן לחלומות, אנחנו הגשמנו", אמרה. בנה, הזמר דודו זכאי, ספד לה: "אמא אהבה את החיים והחיים אהבו אותה. היא זכתה לחיות עד גיל מופלג צלולה ומתפקדת"

6תגובות

ריבה זכאי נולדה ב-1912 באוקראינה למשפחה עשירה, שניהלה בית חרושת לרצפות פרקט. מאימת הבולשביקים ברחה המשפחה לעיר דובנו שהיתה אז בפולין, שם רכשה זכאי שפה נוספת – פולנית, שהצטרפה לרוסית ולעברית שכבר היו שגורות בפיה.

היא היתה אחת משני היהודית הראשונים שהתקבלו לגימנסיה הפולנית בעיר. אחרי הלימודים היתה חברה ב"השומר הצעיר". ב-1933 עלתה לארץ ישראל, ושהתה במושבה חדרה, שם הכשירו עצמם חברי התנועה לחיי הקיבוץ במסגרת קיבוץ "בניר" שהפך אחר כך ל"אמריקה בניר". בשנים אלה היתה ריבה לקוטפת התפוזים המהירה במושבה. ב-1937 עלתה עם חבריה לגבעת ג'וערה וכעבור שנה המשיכו לנקודת הקבע – עין השופט.

תחילה עבדה עם הנוער העולה – ניצולי שואה ילדים ונערים. בהמשך הצטרפה לצוות האולפן לעברית. "ריבה היא המורה האולטימטיבית לכ-1,100 תלמידים, ב- 50 אולפנים, במשך 25 שנה. תלמידיה הגיעו מכל קצוות העולם - אירופה, אמריקה, המזרח הרחוק, יפנים-בני המקויה וכמובן הרוסים בני העליות השונות", אמר הסופר, העיתונאי והמחנך בן הקיבוץ, יגאל וילפנד.

אחת מתלמידותיה, ננסי רוזנפלד, ספדה לה: "לפני שהגעתי לקיבוץ שאלתי אודות האולפן בעין השופט, והשיבו לי ש'בעין השופט יש אולפן רציני! שם לומדים!'...מהתחלת הלימודים בכיתה של ריבה, נוכחנו כולנו לדעת שאצלה באמת לומדים. נדהמנו מהאנרגיה, מההתלהבות שלה. יום הלימודים התחיל בשעה 7 בבוקר, ואף שהתלמידים היו בקושי ערים, או בכלל לא, ריבה הייתה מלאת כוח ומרץ. אך האכפתיות שלה חרגה מעבר לכיתת הלימוד, ריבה דאגה באופן אישי שכל תלמיד ותלמיד ירגיש בבית בעין השופט".

יוסף נאסו, נציג תנועת המקויה בירושלים, למד אצלה בכיתה ג' בקיץ 1969, כמו רבים אחרים מבני התנועה. "אני עוד זוכר את הקול הצלול שלה ואיך היא לימדה אותנו בסבלנות עצומה, דייקנות ובאהבה", כתב למשפחתה. "היא היתה כמו אמא...היא היתה מלאה בכוח ובאנרגיה", הוסיף.

"הסוד הוא שילוב של אהבת המקצוע, אהבת אדם, ומפגש של מורה ותלמידים בהצטלבות משמעותית בחייהם, בה הם זקוקים להרבה חום ותשומת לב", אמרה זכאי, כשנשאלה על התמדתה במקצוע ההוראה.

עד גיל 99 עבדה במפעל "משנקים" שהפך ל"אלתם" ומייצר מערכות תאורה מתקדמות. היא היתה מגיעה למפעל בשעה שש בבוקר, רוכבה על קלנועית. בעזרת ההליכון פסעה לשולחן העבודה, התיישבה והחלה לעבוד במרץ. ששאלו אותה מה הסוד שלה לאריכות ימים - תמיד ציינה שהעבודה היא שנותנת לה את הכוח. "לנו לא היה זמן לחלומות, אנחנו הגשמנו", אמרה פעם.

היא הותירה שלושה ילדים, נכדים ונינים. אחד מילדיה הוא הזמר דודו זכאי, שכתב כי זכאי היתה בת ל"דור של אנשים שהחציפו פנים ללא אפשרי, והפכו את הבלתי אפשרי – לאפשרי...חברים שנעלמו אחד אחד מן הנוף והותירו את אמא לבדה מאחור. לזכור ולהזכיר לנו ש'אין כמו בעין השופט'".

זכאי הוסיף: "אמא אהבה את החיים והחיים אהבו אותה. היא זכתה לחיות עד גיל מופלג ולקבל מתנה, שאיננה מנת חלקם של רבים ואיננה כה וודאית, כאשר מגיעים לגיל 101 - היכולת לחשוב בצלילות ולתפקד. כפי שהיא נהגה לנסח את זה כשהייתי שואל לשלומה: 'כל זמן שאני מתפקדת - בסדר!'".
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו