בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

הנערה היהודיה שהאפיפיור הציל את חייה

אדית צירר היתה חולה ורעבה כששוחררה ממחנה העבודה בפולין. כומר צעיר, לימים האפיפיור יוחנן פאולוס השני, נתן לה אוכל ושתיה, ונשא אותה על גבו עד לרכבת. בהמשך חברה ללנה קיכלר, ונדדה עם מאה יתומיה, עד שעלתה לישראל

16תגובות

כשהאפיפיור יוחנן פאולוס השני ביקר ב”יד ושם”, ב-2000, הוא נפגש עם קבוצת ניצולי שואה, ובירך אותם. אחת מהם היתה אדית צירר מחיפה. "כל המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם מלא", אמרה לו בפולנית. "הוא שם את ידו על כתפי וכל כך התרגשתי. סגרתי מעגל", סיפרה ל"מעריב".

היא נולדה למשפחה יהודית אמידה ומשכילה בעיר קטוביץ' בפולין. לקראת פלישת הגרמנים לפולין, ב-1939, משפחתה ברחה והתגלגלה ממקום למקום. “הסתתרנו בעליית גג של איכרים פולנים, בין תרנגולות", סיפרה. אביה, אמה ואחותה נרצחו בהמשך.

צירר נותרה לבד. היא עבדה בבית חרושת לייצור נשק במחנה העבודה בסקרז'יסקו-קמיינה בפולין הכבושה. "עבדתי 12 שעות ביום. המזל הגדול שלי היה שדיברתי גרמנית טובה ושהבוסים הגרמנים חיבבו אותי. אחרת כנראה הייתי מסיימת את חיי", סיפרה. “עבדתי מסוף 1942 עד 28 בינואר 1945. הייתי לבדי, בודדה בעולם, בתנאים קשים, בקור מקפיא, בעבודת פרך. הייתי קטנה, חלשה, בלי נעליים, עם רגליים קפואות", סיפרה.

לאחר השחרור, בינואר 1945, היא שכבה חסרת אונים בתחנת רכבת ישנה בפולין. "הייתי רזה, אכולה מכינים, עייפה ומותשת. לא הייתה בי טיפת חיים. הייתי זרוקה שם, אפאתית וחסרת תנועה”, סיפרה לימים בראיון לד”ר אריה קיזל.

"לפתע, ממש בהפתעה, פילס את דרכו דרך האנשים כומר צעיר וניגש אלי. הבטתי למעלה וראיתי מולי איש כמורה נוצרי לבוש בגלימה חומה ובעיניו אור גדול. הוא פנה דווקא אלי, מכל האנשים שישבו שם בתחנה, ושאל 'למה את יושבת כאן כך?'", נזכרה. הכומר הצעיר היה קרול ויטילה. ב-1978 הוכתר כאפיפיור יוחנן פאולוס השני. הוא הביא לה כריך ותה. "הייתי רזה, כחושה, עייפה וחולה. עד היום אני זוכרת את הביס הראשון...סיימתי את הסנדוויץ' והוא אמר שאעמוד על הרגליים כי 'אנחנו הולכים', כדבריו. לא הייתי מסוגלת לעמוד על הרגליים הדקיקות שלי. נפלתי על רצפת תחנת הרכבת והוא נאלץ להרים אותי על ידיו", סיפרה.

ויטילה סחב אותה על הגב כשלושה קילומטרים, עד לתחנת הרכבת שלקחה אותם לקרקוב. "היינו שנינו לבד על מסילת הברזל, בחושך...הגענו יחד, אני על הגב שלו, לתחנת הרכבת הבאה", אמרה.


בקרקוב היא נאספה בידי חברת המשפחה ובהמשך זכתה להיות אחת ממאה הילדים היתומים אותם אספה והצילה לנה קיכלר. היא נדדה עמם לזקופנה, לצ'כוסלובקיה ולצרפת.

קיכלר ביקשה מצירר לכתוב יומן ולתאר את קורותיה בשואה. “לא אכתוב יותר על הילדות", כתבה צירר בפתח היומן. "בדמיוני אני רואה הכול, את כל העבר וזה מכאיב לי מאוד". יומנה נשמר בארכיון "בית לוחמי הגטאות", לצד מסמכים נוספים מעיזבונה.

מצבה הבריאותי של צירר באותם ימים לא אפשר את המשך כתיבת היומן. הוא נחתם בהערה בכתב ידה של קיכלר: "היומן הופסק מכיוון שחום יומיומי, כאבי ראש ומצב רוח נורא מקשים על אדיתה את הכתיבה".

ב-1951 עלתה צירר לישראל, כאן הקימה משפחה ועבדה כטכנאית שיניים. ספרה של קיכלר, “מאה ילדים שלי", שיצא לאור ב-1958, היה לרב מכר ותורגם לשפות רבות. השתיים שמרו על קשר.

ב-1985, שנתיים לפני מותה של קיכלר, היא שלחה לצירר עותק מספרה, “בית אמי", עם הקדשה אישית: "לאדית צירר ולכל משפחתה, אשר בכוחות עצמה שיקמה את עצמה ובנתה בית ומשפחה למופת בישראל, באהבה רבה לאחת מהמאה, לנה קיכלר, גבעתיים", נכתב שם. גם פריט ארכיוני זה נשמר בארכיון "בית לוחמי הגטאות".

צירר הותירה אחריה בת, בן, נכדים, נכדות ונינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו