בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

טבול בדבש הצער

אלכסנדר שפיגלבלט ידע שבע שפות, אך בחר לכתוב ביידיש. הוא הודה כי "אין לטפח אשליות לתחייתה", אך סירב להתנצל לפני הכינרת על געגועיו "לבאר הביתית"

תגובות

אלכסנדר שפיגלבלט, ממשוררי היידיש הבולטים בעשורים האחרונים, לא הפריז בחשיבות של "הפריחה המחודשת" של שפת היידיש בארץ הקודש. "לְמה שנעשה כעת בעולם היידיש לא הייתי קורא 'התאוששות' ובוודאי לא 'רנסנס', כפי שמרבים לכנותו... לפי דעתי אין לטפח אשליות לגבי תחיית היידיש והחזרת עטרתה ליושנה", אמר בשיחה עם רפי וייכרט, שפורסמה באחרית הדבר לספר שיריו, "דבש הצער" בהוצאת "קשב לשירה".

"שירַי בעצם רחוקים מאד מהשירה העברית העכשווית. אני מודה שאני תקוע בעבר, בפרטי הפרטים של בית־אבא, שם, במדינה שירקה בפני וגירשה אותי לאבדון", הוסיף.

שפיגלבלט נולד ב-1927 בקימפולונג שבמחוז בוקובינה (היום ברומניה). אביו בא ממשפחת שענים. פרט ביוגרפי זה מצא ביטוי בסיפורו "שפינדל שפינדלרוד", שתורגם לעברית בידי בני מר ופורסם במוסף "ספרים" של "הארץ" ב-2010. "בגלגלי השעון, במהלך הלא-שקט, הלוך ושוב, של גלגל-המנוף, מצא רמז לאי-שקט שלו. אגב, בכל מקום שראה שעון פירק אותו בדמיונו, כאילו רצה לאמוד באמצעותו את כל השעות שנקפו על סודותיהן. הוא אהב את לשון השענים, ולעתים קרובות תיבל את כתביו במלים ובסיפורים שנהגו שענים לספר, ומה שלא זכר בדיוק השלים בכוחות עצמו", כתב.

בצעירותו למד ב"חדר", בבית ספר עממי ובגימנסיה. ב-1941 גורש עם משפחתו למחנות בטרנסניסטריה. בהמשך למד בחוג לספרות רוסית באוניברסיטת בוקרשט ואף עבד שם כמרצה. לאחר מכן התפרנס כעורך מדור היידיש של כתב עת מקומי.

בלה בריקס-קליין

ב-1964 עלה לארץ וגר בפתח תקוה. תחילה התפרנס כמתרגם מעברית לרומנית בעיתון "ויאצה נואסטרה". בין 1971 לסגירתו ב-1998, היה המזכיר של מערכת כתב העת הספרותי ביידיש "די גאלדענע קייט" (שרשרת הזהב), שראה אור בתל אביב על ידי ההסתדרות בעריכת המשורר אברהם סוצקבר. היה זה רבעון לענייני ספרות וחברה, שראה אור 46 שנים ושימש אכסניה מרכזית לתרבות היידיש.

בגיליון הראשון שלו הסביר יוסף שפרינצק, מזכיר ההסתדרות, את מטרתו של כתב העת: "אך טבעי הוא שמביתו של העם היהודי תינשא עתה ביידיש, לכל היהודים דוברי היידיש, הקריאה לחיים חדשים".

לצד זאת, היה שפיגלבלט גם חבר במערכת כתב העת ביידיש "איקוף בלעטער" וכתב בעיתון "לעצטע נייעס" (חדשות אחרונות) שייסד מרדכי צאנין. היה זה עיתון היידיש האחרון שנותר בישראל עד סגירתו ב-2006.

הוא פירסם 12 ספרי שירה ופרוזה. רבים מהם תורגמו לשפות זרות, בהן עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, ספרדית, רוסית ורומנית. ב-2009 תורגם לעברית ספרו "פינות כחולות: איציק מאנגר", שמוקדש לחייו וליצירתו של מאנגר (הוצאת הכרמל). ספר שיריו האחרון - "געטונקען אין האָניק-צער" (טבול בדבש הצער), יצא בשנת 2009 בהוצאת "בית שלום עליכם" בתל-אביב. ב-1984 זכה בפרס איציק מאנגר ליצירה ספרותית ביידיש.

שפיגלבלט לא היה מוכר לקהל קוראי העברית בישראל. בשיר "האם עלי להתנצל" (תרגום: יהודה גור אריה) הוא כתב על הצורך להתנצל על "שפת הגלות". "האם עליי להתנצל לפני מי הכינרת על שעודני מתגעגע לבאר הביתית, המוכרת, שציננה את אי-השקט של שנות הקדחת שלי? הצימאון ללגימת בדולח הצוננת לא כבה בי מאז, לא נחנק באבק המדבר תחת שמי נחושה. אבל היידיש שלי הרוויה לשון קודש עדה לכל געגועיי, לכל אהבותיי. האם עליי להתנצל על כך?"

הוא הותיר אחריו את אשתו לוצ'יה ובתם, עלמה, שסיפרה כי אביה היה "אינטלקטואל, איש רנסנס עם עולם מאוד רחב, שבחר במכוון לכתוב באידיש מתוך שבע שפות שידע”. כששאלה אותו איזה ספר הוא קורא בימים אלה, נהג להשיב לה: "תלוי מתי: בבוקר, בצהריים או בערב".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו