בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

הפלמ"חניק שמצא את הר סיני

מנשה הראל (2014-1917) נמלט מבוכרה לארץ בשיירת גמלים בגיל ארבע. לימים היה איש רב פעלים: מסתערב בדמשק, כורה אשלג בסדום, סייר שחיפש אתרים מתקופת המקרא, חבר ב"חבורת האש" המיתולוגית, פרופסור לגאוגרפיה וחתן פרס ישראל

21תגובות

רשימת העיסוקים והתארים של מנשה (מנשק'ה) הראל ארוכה ומגוונת במיוחד. הוא היה ממייסדי הפלמ"ח, מראשוני תנועת "המחנות העולים", ממקימי קיבוץ "חומה ומגדל" מעוז חיים, פרופסור לגאוגרפיה, חוקר מקרא וחתן פרס ישראל.

לצד אלה, הוא היה גם ממקימי "חבורת האש" המיתולוגית, שהורכבה מאנשי פלמ"ח ונהגה לשיר שירי רועים ורעות בערבים סביב המדורה. החבורה, שהופיעה ברחבי הארץ והעולם, כללה את יוסק'ה יפת, מושל רצועת עזה; אליהו גמליאל – מוותיקי יוצרי ריקודי העם בארץ; ושלמה כהן, “סולימן הגדול", אביו של יזהר כהן.

ואולם, כדי להכיר באמת את הראל לא די בעיון ברשימת תאריו. “הגיאוגרף והחוקר הנודע שהוא גם סייר ואיש-שדה מובהק...היה פעם דמות ססגונית בקרב הנוער הארץ-ישראלי", כתב עליו מאיר בראלי ב-1970 ב"דבר". "הוא היה 'חוגיסט' (חבר המחנות העולים) מן העליזים שבחבורה... הוא היה לא רק אלוף הטיילים, אלא גם מרקיד החברים בלילות שבת...והאיש שדאג את הדאגה החברותית - לבל יהיה בקרבנו נידח, שהחברה אדישה לבדידותו", הוסיף.

צפו במנשה הראל בראיון לפרויקט "תולדות ישראל":

 

 

עשור לאחר מכן, שוב באותו עיתון, הפליג כותב אחר בשבחו: "הוא היה שנים בגדר אישיות מולטיפונקציונלית: כורה אשלג בסדום הלוהטת כפועל שחור, וחורש שדות בעמק בית שאן כחבר קיבוץ, ושליח סתרים של 'ההגנה' והמוסד לדמשק, מבריח יהודים לארץ ישראל המנדטורית וסייר ו'דרוויש' משולהב המכה בתופי הפח ובתופי מרים, ומספר אגדות ואיש רעים להתרועע וזמר נודד. מאלה, מכל אלה הבקיע מתוכו התלמיד האוטודידקט והמורה והחוקר והמחדש וכותב הספרים".

באתר "פרס ישראל" של משרד החינוך נכתב כי פרופ' הראל "משלב שני ערוצי קשר לידע ארץ ישראל" - אחד "ברגליים" והשני אקדמי. הוא נולד ב-1917 כמנשה בביוף בסמרקנד באוזבקיסטן. סבו, בנימין אברהמוף, הגיע לשם מקאבול באפגניסטן ב-1865 לאחר שצעד 650 ק"מ ברגל בחיפוש אחר פרנסה בחקלאות ככורם ויינן. בהמשך נבחר לנשיא הקהילה של יהודי העיר.

אביו של הראל, שלום, עסק במסחר בפרוות של כבשי קרקול. עלה לירושלים שלוש פעמים – תחילה ב-1904, אח"כ ב-1912 ולבסוף ב-1920, כשנמלט עם משפחתו על גבי גמלים מפני הרוסים שפלשו לבוכרה. המסע, שנמשך שמונה חודשים, עבר באפגניסטן, הודו ומשם באונייה ליפו וברכבת לירושלים. הראל היה אז בן ארבע.

בארץ למד הראל בגמנסיה העברית רחביה בירושלים. בהמשך עברה המשפחה לתל אביב, שם, בגיל 14, הצטרף לתנועת "המחנות העולים" בהדרכתו של אורי ברנר. ב-1937 עלה עם גרעין התנועה שהקים את קיבוץ מעוז חיים בעמק בית שאן שהוקם במתכונת “חומה ומגדל”. “תנועת המחנות העולים היו המתיישבים החשובים ביותר בתולדות הארץ. הלכנו למקומות הקשים והנידחים ביותר", אמר לפני כמה שנים בראיון מצולם לפרויקט "תולדות ישראל".

ב-1943 הוא נשלח לדמשק מטעם הסוכנות היהודית, הפלמ"ח וההגנה, באופן מחתרתי. הוא עסק שם בחינוך, הוראה, והגנה על יהודים ובהברחת עולים לארץ. “הוא החדיר בנו ערכי ציונות ואהבת ארץ ישראל. בזכותו עלו ארצה צעירים רבים ובעקבותיהם בני משפחותיהם", ספדו לו חברי ארגון "יוצאי דמשק בישראל". אחרי הקמת צה"ל היה מפקד מחלקה בגדוד 13 בגולני, מפקד בית הספר למפקדי סיירים ומייסד בית הספר לסיירים בנח"ל.

באדיבות מוזיאון הפלמח
באדיבות מוזיאון הפלמח

 

בנערותו, בשנות ה-30 של המאה הקודמת, הוביל הראל בני נוער "למקומות שרגלי יהודים לא דרכה בהם מאז חורבן בית המקדש וגלות ישראל", כדברי בנו, נבו. הספר שהנחה אותו באיתור ובזיהוי האתרים היה התנ"ך. "הוא היה מהראשונים שהקיפו את ים המלח ובין אלה שגילו את המכתש הקטן בשנות ה-40". הוסיף.

לאחר הפרק הצבאי של חייו, פנה לאקדמיה. הוא למד גאוגרפיה היסטורית וארכאולוגיה באוניברסיטה העברית. את הדוקטורט סיים באוניברסיטת ניו-יורק. בהמשך ייסד באוניברסיטת תל אביב את לימודי הגיאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל והרצה גם באוניברסיטה העברית, בטכניון, במכללת אריאל, בבוסטון ובלוס אנג'לס.

הוא פירסם 13 ספרים ועשרות מאמרים, בהם ביקש להוכיח כי לתיאורים הגאוגרפיים במקרא יש ביטוי גם בשטח. כך, בין היתר, הוא זיהה את מסלול יציאת מצרים ואת מיקומו של הר סיני וכן את המיקום של שדות הגידול של שבעת המינים בהרי ירושלים.

ספרו החשוב נקרא "הגאוגרפיה ההיסטורית של ארץ ישראל" (זמורה-ביתן, 1997). “הגעתי למסקנה, שעם ישראל הנחיל לאנושות לא רק את האמונה באל אחד ואת תורתו כתרבות רוחנית, אלא גם את פרות המעשה החלוצי בהמצאת טכנולוגיות בעיצוב נופי ההר והמדבר בארץ כתרבות חומרית, כאשר יחד הם שיא ביצירתיות היהודית", אמר.

הוא זכה בפרסים רבים, בהם יקיר ירושלים, חתן פרס יגאל אלון, פרס יד יצחק בן צבי, פרס ז'בוטינסקי ופרס ירושלים לחינוך וכמה ישראל. ב-2002 קיבל את פרס ישראל לחקר ידע ארץ ישראל.

הוא הותיר אחריו את אשתו חנה, ילדיהם: מצדה, סיני ונבו – שנקראו על שמות הרים בארץ ישראל - ונכדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו