בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

לא הבין למה אסור להכניס פרחים לגטו

יצחק מראס, שהרומנים שכתב תורגמו לעשרות שפות, זכה בפרס הלאומי של ליטא, אך נאלץ לעבוד כמורה לחשמל בלוד. "כמה זמן, כמה כוח, נשאר ליצירה רוחנית", תהה. את חייו הוא חב לליטאים שאימצו אותו אחרי שהוריו נרצחו

תגובות

מותו של יצחק מראס מתל אביב עורר הדים רבים בליטא מולדתו. הנשיא, ראש הממשלה, וחברי הפרלמנט והממשלה הליטאיים שלחו את תנחומיהם למשפחתו של מראס. כלי התקשורת בליטא דיווחה בהרחבה על מותו. “כל ליטא ביכתה את לכתו", אמר שגריר ליטא בישראל, דריוס דגוטיס.

הרומנים והסיפורים הקצרים שחיבר תורגמו לעשרות שפות וזיכו אותו בכמה מהפרסים החשובים ביותר במולדתו, בהם הפרס הלאומי של ליטא. גם בארץ זכה להכרה: הוא קיבל את פרס הספרות ע"ש זלמן שזר ב-1973 ואת פרס נשיא המדינה לספרות ב-1998.

הוא נולד למשפחה ציונית מסורתית בעיירה קלם בליטא, שנודעה בזכות הישיבה שלה. כ-2,000 יהודים חיו בקלם בשעה שנכבשה בידי הגרמנים ב-1941. בקיץ רצחו אותם לאומנים ליטאים. גם הוריו של מראס היו בנרצחים.

מראס היה אז בן שמונה. רק בנס הוא ניצל מירי. בהמשך, קבוצת נשים ליטאיות הביאה לו ולילדים יתומים נוספים מזון, והצליחה למלט כמה מהם. מראס ואחותו מצאו מסתור אצל עוזרת הבית שלהם, שם הוטבלו לנצרות.

כשהרשויות גילו אותם, הם נלקחו למחנה בו רוכזו יהודים מהאזור, אך הצליחו להימלט גם משם. מראס נדד בין כמה משפחות מאמצות, עד שמצא עצמו שוב ברחוב. משם הוא נאסף בידי בני הזוג יוזאס וברוניסלבה דאינאוסקס, שאימצו אותו כבנם השביעי. בביתם מצא מחסה, אהבה וחמלה עד תום הכיבוש הגרמני. ב-2004 הכיר "יד ושם" בבני הזוג ובבנם פטראס כחסידי אומות עולם.

אחרי המלחמה הוא למד הנדסת רדיו במכון הפוליטכני בקובנה, ובהמשך עבד בליטא כמנהל מעבדה למכשירים אלקטרוניים. מנקודה זו שילב בין כתיבה ספרותית לעבודתו.

ב-1960 פורסם הרומן הראשון שלו, “טלאי צהוב", בו תיאר את ילדותו. שישה ספרים נוספים הוא פירסם בליטא לפני שעלה לארץ. ספרים נוספים פירסם בישראל. הנושא החוזר בהם הוא השואה.

תיקו עם המוות

בספרו "תיקו עם המוות", שתורגם לראשונה לעברית ב-1970 (הוצאת אותפז) הוא תיאר את קורותיה של משפחה יהודית בגטו ואת סיפור אהבתם של נער ונערה בין חומותיו. כך כתב שם: "אצלנו, בגטו, אין פרחים בשום מקום. הפרחים אסורים. גם להביאם הנה אסור. מדוע חל איסור על פרחים? אני מהרהר בכך זמן אך אינני יכול להבין בשום אופן. גם אילו הייתי גדול הנבלים בעולם, הייתי מרשה לאנשים לגדל פרחים למרות הכל. גם אילו הייתי גדול הנבלים, והייתי אוסר על האנשים לגדל פרחים, הייתי מרשה להם בכל זאת להביא פרחים מן השדות ומכרי-מרעה בדרכם חזרה ממחנה העבודה".

ב-1972 עלה עם משפחתו לישראל, והתיישב בחולון. ב-1974 נבחר ליו"ר ההתאחדות של עולי ברית המועצות. הוא כיהן גם כיו"ר אגודת הסופרים דוברי רוסית בארץ וחבר הנהלת המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות. מ-1976 עד 1998 עבד כמורה לחשמל ולאלקטרוניקה בתיכון ובמכללת "אורט" בלוד, שם לימד גם סדנאות לספרות. גם בבית ברל עבד – כמרצה על השואה בספרות היהודית-סובייטית.

"אין זו בעיה של קיום בשבילי – זוהי בעיה לאומית של עמנו", אמר בראיון ל"דבר" ב-1976, בהתייחסו לעובדה כי חרף היותו סופר מוערך ועטור פרסים, נאלץ לעבוד כמורה. “אנו מפתחים את התעשיה, יש או אין כסף לכל מיני דברים גשמיים, אך מה קורה ליוצר? הסופר כסופר עובד בארץ כחובב, יציר רוחו הוא תחביב. כל אחד – לא חשוב מה הוא עושה – מקבל מהחברה תמורה על מאמציו. הסופר אינו מקבל שום דבר – ואם הוא מקבל, הוא צריך להיות מורה, עיתונאי, פקיד. כמה זמן, כמה כוח, נשאר לו ליצירה רוחנית"?

ב-1977, כשקיבל את פרס איגוד הסופרים הליטאיים, התייחס לעיר הולדתו: “קלם לימדה אותי להביט על העולם בעיניים של ליטאי, בלי לשכוח שאני יהודי. קלם היא ליטא שלי וירושלים שלי”.

הוא הותיר אחריו את אשתו פרידה, בתו מרים ואחותו ינינה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו