בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

למה צריך ללמוד היסטוריה?

פרופ' מיכאל הד, מומחה להיסטוריה של העת החדשה המוקדמת, ראה ייעוד חינוכי בהוראת המקצוע: עידוד חשיבה ביקורתית והעמדת שאלות על הנחות יסוד

31תגובות

בכנס שהתקיים ב-1990 בירושלים תהה פרופ' מיכאל הד "לשם מה אנחנו לומדים היסטוריה?". "בחברה המשתנה בקצב כה מהיר, בתקופה המוטבעת באופן כה בסיסי בחותם של טכנולוגיות חדשות - מה ערך יש להכרת העבר?”, תהה. "במלים אחרות: האם יש עתיד להכרת העבר"?

תחילה הביא סקירה של התמורות שחלו בתפיסת המושג "היסטוריה" בעשורים האחרונים: מכלי שעיצב אידאולוגיות וקבע ערכים מוחלטים ועד הפיכתה לאוסף סיפורים שאינו שונה בעיקרו מאלה שנלמדים בחוג לספרות.

הד, מודע ל"ירידת מעמדה הציבורי של ההיסטוריה", כדבריו, השיב באופן חד לשאלתו בדבר נחיצותה. "כיצד נעריך ונדע להבין נכונה את אותם תהליכים שבהם אנחנו עומדים היום - החל מאיחודה המחודש של גרמניה וכלה בהתעוררות של העמים השונים במזרח אירופה - אם לא נכיר את ההיסטוריה של 150 השנים האחרונות באזור זה"? תהה.

הוא נולד בירושלים ב-1943. אביו, פרופ' אוריאל הד, עלה מגרמניה עשור לפני כן, היה מזרחן באוניברסיטה העברית ושירת במשרד החוץ. בין היתר כמזכיר הראשון בשגרירות בארה"ב, כיועץ בשגרירות בטורקיה וכשליח מיוחד באיראן.

בשנות ה-60 מיכאל הד למד בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית, בין היתר אצל פרופ' יעקב טלמון. את התזה כתב בהדרכת פרופ' שאול פרידלנדר. בסוף העשור לימד היסטוריה ופילוסופיה בתיכון ליד האוניברסיטה בירושלים. את הדוקטורט כתב בשנות ה-70 בפרינסטון בנושא כניסת המדע והחילון לאקדמיה של ז'נבה בעת החדשה המוקדמת.

מ-1974 ועד 2011 לימד בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית. תחומי המחקר שלו היו הנאורות, שורשי החילון, דת ומדינה והיסטוריה של החינוך והאוניברסיטאות. הוא אף עמד בראש החוג, הקים את התוכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדע וריכז את המפעל המחקרי לתולדות האוניברסיטה העברית. הד היה גם יו"ר החברה ההיסטורית הישראלית ומיוזמי כתב העת שלה, "היסטוריה" וכן ממייסדי כתב העת לחינוך מוזיאלי "פלטפורמה".

 

הוא לא נרתע גם ממי שראה בהיסטוריה "אוסף של סיפורים". "ה'סיפורים' שההיסטוריון מספר הם סיפורים משמעותיים, המסייעים לנו להבין את האדם ואת החברה שבה חי אותו אדם. במובן זה, אכן, יש להיסטוריה, יחד עם הספרות, ערך הומניסטי מובהק שאסור לנו לוותר עליו גם, ואולי דווקא, בעידן המחשבים והביולוגיה המולקולרית", אמר.

הוא קרא למורים להיסטוריה לעזור לתלמידים "לקשר במפורש בין ההיסטוריה למציאות החיים בהווה". לדבריו, "מטרתנו הרי היא להכשירם
לדעת ולהבין באיזה הם חיים, כאן ועכשיו. במובן זה, מקצוע ההיסטוריה משמש עדיין מפתח להבנת ההווה, גם אם ויתרנו עליו כמכשיר לניבוי או לציפיות לעתיד".
ואולם, התפקיד החשוב ביותר של ההיסטוריה, לדידו, היה חינוך לחשיבה ביקורתית.

“דווקא משום ששוב אין משמעות אחת ברורה להיסטוריה ועל כל סיפור שנציע ניתן להציע סיפורים אלטרנטיביים, דווקא משום הקושי בהכרת עולם או חברה השונים משלנו - מקצוע ההיסטוריה הוא מחנך מובהק לחשיבה ביקורתית, להעמדת שאלות אודות הנחות היסוד ותפיסות מקובלות".

הוא הותיר אחריו בת זוג, שתי בנות ושבעה נכדים וכן את אחיו, פרופ' דוד הד מהאוניברסיטה העברית, ואחותו עפרה דיאמונד.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו