אחרי מות

האירה נרות זיכרון כתובים

פרופ' חנה יעוז קסט (2014-1935) חקרה שלושה דורות של שירה על השואה. "נושא השואה שוב אינו נחלת דור אחד או שניים בלבד, אלא נושא מתפתח שטרם מוצה וכל דור של משוררים מתמודד עמו לפי דרכו”, כתבה

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עופר אדרת
עופר אדרת

פרופ' חנה יעוז חקרה שלושה דורות של שירה בנושא השואה. בדור הראשון נכללים יוצרים כמו אלתרמן ושלונסקי, שכתבו בארץ בשנות ה-40 על גורל היהודי במלחמת העולם השניה. ”הם כתבו על הנושא מרחוק, כשהדגש הוא על שירי מחאה, זעקה וקינה", כתבה יעוז.

הדור השני של משוררי השואה כלל משוררים שבילדותם ובנעוריהם היו בגטאות ובמחנות הריכוז וחיו כנרדפים, דוגמת אבא קובנר, דן פגיס ואיתמר יעוז-קסט, בעלה. "בדור זה כתבו המשוררים על הגורל היהודי במלחמת העולם השנייה מתוך התנסות אישית", כתבה. בדור השלישי, שכלל משוררים בני-ניצולים, היא מצאה שירים של קינה – על המשפחה שנכחדה והבית שאנינו.

היא זיהתה קו ברור של המשכיות בין הדורות, למרות הבדלים בעולם התוכן ובדרכי העיצוב. “נושא השואה שוב אינו נחלת דור אחד או שניים בלבד, אלא נושא מתפתח שטרם מוצה וכל דור של משוררים מתמודד עמו לפי דרכו”, כתבה.

יעוז ייחסה חשיבות רבה לתרבות הזיכרון ולהנחלת התודעה של רציפות היצירה היהודית לדור הבא. נוכח תופעות כמו הכחשת השואה ובשל התמעטות ניצולי השואה החיים, היא מצאה חשיבות  בתיעוד הספרות שנכתבה בעקבות השואה. הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים העברים, אמר כי יעוז היתה חלוצה בתחומה. "במחקר הספרות היה לחנה יעוז מקום מרכזי בחקר ספרות השואה ושירים שנכתבו על השואה”, הוסיף.

פרופ' חנה יעוז קסט. צילום: הרצל חקק

"במחקריה למדנו כמה יש כוח לספרות שנכתבת בעקבות השואה, על השואה. יצירות אלה ועדויות העדים מן התקופה הנוראה, היו לנרות זיכרון שמאירים. חקר ספרות זו העביר קריאת כיוון כה משמעותית: להנחיל את הצו 'לא לשכוח', את נרות הזיכרון שכבו, לצלול למורכבות הספרותית והאנושית של יצירה שנוצרה על פי תהום", אמר חקק.

היא נולדה ב-1935 בתל אביב ולמדה בתיכון עירוני ב'. את התואר הראשון והשני סיימה באוניברסיטה העברית. דוקטורט ופרופסורה קיבלה מאוניברסיטת בר-אילן. במשך כמעט 30 שנים, החל מ-1956, היא לימדה ספרות והיסטוריה בתיכון עירוני ו' בתל אביב.

מאז 1967 היתה מרצה בבר-אילן. בין היתר, ניהלה את הכשרת המורים של בית הספר לחינוך ואת הקתדרה לחקר הוראת מקצועות היהדות. ב-1990 ייסדה את המרכז ע"ש סאל ואן-גלדר לחקר ספרות השואה ודרכי הוראתה, אותו ניהלה. במסגרת המרכז ערכה מיזם מולטימדיה ובו ראיונות עם סופרים ומשוררים ניצולי שואה ועם בני ניצולים, שמשמשים לצורכי הוראה ומחקר.

היא פירסמה עשרות מאמרים, ערכה ספרי לימוד וערכות לימוד והדרכה. בין ספריה נכללים "השואה בשירת דור-המדינה" (תל אביב, עקד, 1984); “סיפורת השואה בעברית כסיפורת היסטורית וטרנס-היסטורית" (תל אביב, עקד, 1980); ו-”הניגון והזעקה: מחקר בשירת השואה של משוררי שנות ה-40 בארץ ישראל" (תל אביב, עקד, 1995).

יעוז ערכה יחד עם בעלה, המשורר איתמר יעוז קסט, את "פסיפס" כתב העת לשירה, והייתה יד ימינו בהוצאת הספרים "עקד", שם ראו אור ספריה. "סופרים ומשוררים שזכו למגע היד שלה כעורכת ספרותית, נוכחו, שאין ערוך לאישיות קורנת, לסמכות ספרותית רבת ידע. חנה יעוז ידעה לערוך במקצועיות, במסירות, תוך ניסיון אמיתי להבין לרוח היצירה, לרוח השירים. הן בכתב העת והן בהוצאת הספרים, הייתה תחושה חזקה, שיש לה רצון לטפח כישרונות צעירים, לעודד את דור הכותבים הבא, להשפיע על המפה הספרותית", אמר חקק.

יעוז קיבלה כמה פרסים בהם פרס "יד ושם" שהוענק לה ב-1980 על יצירתה ומחקריה ופרס ולנרוד, שהוענק לה ב-1984 מאגודת הסופרים העברים. היא הותירה את בעלה, המשורר איתמר יעוז-קסט ואת ילדיה, ד"ר שילהב קסט מאוניברסיטת בר-אילן והרב אראל יעוז קסט, נכדים ונינים. "יצירתה ומחקריה יישארו לעד כאבני דרך וכאבני פינה בתולדות הספרות העברית", ספד לה חקק.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ