בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מת בנדיקט אנדרסון, מי שהמציא מחדש את המדינה והלאום

פרופ' אנדרסון, שנולד בסין להורים מאנגליה ומאירלנד, זכה לפרסום עולמי כשטען שהאומה היא קהילה מדומיינת. למרות זאת, הוא הגדיר עצמו "לאומי". השבוע מת בגיל 79

111תגובות

בנדיקט אנדרסון, שמת השבוע באינדונזיה בגיל 79 מהתקף לב, זכה לפרסום עולמי בזכות ספר פורץ דרך שפירסם לפני שלושה עשורים. הספר, "קהילות מדומיינות, הגיגים על מקורות הלאומיות ועל התפשטותה", ראה אור לראשונה ב-1983, והפך מאז לקלסיקה שתורגמה לעשרות שפות.

במרכזו ניצב דיון מעורר מחשבה בשאלת מקורו של המושג החמקמק "לאום" או "אומה" - תוצר היסטורי חדש יחסית, שקיים כמאתיים שנים בלבד - וניסיון להסביר איך אנשים רבים כל כך נשבו בקסמה של האומה עד שהקריבו את חייהם למענה, הרגו אנשים אחרים בשמה והתאחדו תחתיה בקשר כמעט משפחתי.

אנדרסון הציע הסבר פשוט אך מחדש למושג "אומה", כשטען כי היא אינה אלא "קהילה מדומיינת". הוא הסביר, כי תושבי מדינה, גם הקטנה ביותר, לא יכולים להכיר את כל חבריהם לקהילה, אך למרות זאת הם רואים עצמם כחלק ממנה, משום שהם מדמיינים את הקשר הזה. במילים אחרות, האומה היא קהילה שזקוקה לדמיון אנושי, כי היא מקשרת בין אנשים שאין ביניהם קשר קונקרטי.

"האומה היא הקהילה המודרנית, שבניגוד לקהילה המסורתית כבר אינה מבוססת על קשרי פנים-אל-פנים, אלא על תחושה של אחווה בין בני אדם שמעולם לא ראו וקרוב לוודאי שגם לא יראו זה את זה", הסביר פרופ' אבנר בן-עמוס מאוניברסיטת תל אביב, במאמר שפירסם ב"הארץ" ב-2000 בעקבות פרסום התרגום לעברית של הספר (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1999).

פרופ' בנדיקט אנדרסון ב-2009
India Today Group / Getty Images

"לא מדובר כאן בשיטה פילוסופית משוכללת הנשענת על בסיס מסודר של טיעונים והנמקות, אלא במערכת של אמונות ופולחנים שבמרכזם מצויה האומה", הסביר בן-עמוס את הטיעון של אנדרסון.

את ראשית האמונה ב"אומה" וברעיון הלאומי מצא אנדרסון בין סוף המאה ה-18 לתחילת המאה ה-19. את עליית התופעה הוא קשר, בין היתר, להיחלשות כוחן של הדתות והמלוכה, ולחיפוש אחר תשובות לשאלות קיומיות שבפניהן ניצב האדם. "האומה, כיישות נצחית ששורשיה לוטים בנבכי ההיסטוריה ועתידה נמתח לעבר האין-סוף, איפשרה ליחיד לתת לקיומו הארעי ולמצוקותיו משמעויות 'קוסמיות' וסוג של נחמה", הסביר בן-עמוס.

את עליית האומה קשר אנדרסון גם בתפוצה הרחבה של הספרים והעיתונים המודפסים, אשר יצרו קהילות לשוניות חדשות. אלה, בניגוד לספרי הקודש, שהיו נחלתו של מיעוט אליטיסטי, הגיעו לכל חבר בקהילה, בה כולם היו שווים. אנדרסון הסביר בספרו כיצד אמצעי התקשורת לקחו חלק בתהליך שאיפשר "לחשוב את האומה", כהגדרתו. "קורא העיתון, הרואה כי אנשים אחרים, ברכבת, במספרה, בבתי הקפה, צורכים העתקים מדויקים של העיתון שלו, מקבל אישור מתמיד לכך, שהעולם המדומיין מושרש בעליל בחיי היום יום שלו", כתב.

במונח "קהילה מדומיינת" אנדרסון לא התכוון לטעון כי הקהילה היא מזויפת. "טענתו לא היתה שהלאומיות היא תוצר מפוברק של אליטות שלטוניות או תרבותיות... האומה המדומיינת עצמה אינה המצאה סתם, אלא תהליך של יצירה, ונוכחותה כזהות היא ריאלית מאוד, והיא התגלתה אפילו כזהות הקולקטיווית הדומיננטית ביותר בעת החדשה", הסביר פרופ' שלמה זנד במאמר ב"הארץ" מ-2000.

עם זאת, אנדרסון איבחן פרדוקסים שונים הקשורים בהיווצרותה של האומה. כפי שהסביר זנד: "ככל שההיסטוריון האובייקטיבי רואה בכל לאומיות תופעה מודרנית, כך חסיד הלאומיות, כלומר, זה הנכלל במעגלי השפעתה, רואה בה תופעה עתיקת יומין". כך, לדוגמה, בצרפת למדו התלמידים כי אומתם קיימת אלפיים שנה, מאז אבותיהם הגאלים, וביוון הסבירו לילדים כי הם הצאצאים של סוקרטס ואלכסנדר מוקדון. "הזיכרון הקולקטיווי המפוברק משמש תמיד בן-לוויה למדומיין הלאומי החדש", סיכם זנד.

בניגוד להוגים אחרים שחקרו את הלאומיות, כמו אריק הובסבאום או ארנסט גלנר, אנדרסון לא ראה בלאומיות תופעה שלילית. כשנשאל לפני עשור, בראיון שפורסם באתר של אוניברסיטת אוסלו, אם הוא רואה עצמו כ"לאומי", השיב בחיוב. "כן, כמובן. אני כנראה החוקר היחיד שכותב על לאומיות ולא חושב שהיא דבר מכוער. למעשה, אני חושב שהלאומיות יכולה להיות אידיאולוגיה אטרקטיבית. הלאומיות מעודדת התנהגות טובה. אתה מציית לחוקים כי הם החוקים שלך".

עם זאת, אנדרסון עצמו הצליח "לחמוק" משיוך ברור לאחד הלאומים. הוא נולד ב-1936 בסין לאב אירי-אנגלי, שמוצאו ממשפחה שהיגרה לאירלנד מסקוטלנד, ולאם אנגליה. ב-1941, בעקבות מלחמת סין-יפן השנייה, עבר עם משפחתו לקליפורניה בארה"ב. ב-1945 התיישבה המשפחה באירלנד.

ב-1957 סיים לימודים קלאסיים באוניברסיטת קיימברידג' בבריטניה ועשור לאחר מכן קיבל דוקטורט בממשל מאוניברסיטת קורנל בניו יורק. הוא חי בארה"ב, אך גילה עניין מחקרי רב במדינות דרום-מזרח אסיה. לפרסום זכה עוד בצעירותו, כשתיעד את הטבח שביצעה הדיקטטורה באינדונזיה בקומוניסטים בשנות ה-60.

בהשפעת מלחמת ויאטנם החל ללמוד את מקורות הלאומיות, ופירסם את ספרו הנודע. גם בשפות הוא התעניין: לצד אנגלית, הולנדית, גרמנית, ספרדית, רוסית וצרפתית, הוא שלט גם באינדונזית, ג'אווה, טגלוג ותאית.

כשנשאל, לפני עשור, אם הלאומיות עדיין רלוונטית בעידן הקוסמופוליטי הנוכחי, בפתחה של המאה ה-21, השיב בחיוב. "לא פגשתי הרבה אנשים קוסמופוליטיים בחיי. אולי לא יותר מחמישה", אמר. ברוח התקופה הוא הציע מונח חדש: "לאומיות לונג-דיסטנס". "תחשוב על בתי הספר הנורבגים בספרד. זה מטורף", אמר. "הסיבה היחידה לקיומם היא החשש של האנשים שהילדים שלהם יפסיקו להיות נורבגים. הם מביאים את נורבגיה לספרד. זו ההוכחה הטובה ביותר לכך שהלאומיות הפכה לניידת", סיכם.

אנדרסון הותיר שני ילדים מאומצים ממוצא אינדונזי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו