בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

2016-1918

"מישהו צעק 'יהודי', והפילו אותי לרצפה"

ברוך דורפמן, מוכר ירקות עיוור מחולון, מת החודש ערירי בן 98. 70 שנא נשא על פניו את הפצעים מפוגרום קיילצה, בו נרצחו 40 ניצולי שואה בידי פולנים. "כל אחד עם המזל שלו", אמר

46תגובות
דורפמן בביתו, בחודש יולי
עופר אדרת

החיים לא האירו פנים לברוך (בוריס) דורפמן, מוכר ירקות עיוור, שמת החודש ערירי בן 98 בדירתו בחולון. שני אסונות שפקדו אותו בצעירותו ליוו אותו עד יומו האחרון, וחרצו את דינו לחיים מלאי סבל, אף שכלפי חוץ מיעט לחשוף את רגשותיו בפני המעטים שסבבו אותו. "אני לא מתלונן, אלא רק מספר עובדות. מה לעשות, כל אחד עם המזל שלו", אמר לפני כמה שנים.

בוריס דורפמן
פרטי

דורפמן נולד ב-1918 בעיירה שרפץ במרכז פולין. הוריו, מנדל ואסתר, שהביאו לעולם שמונה ילדים - ארבע בנות וארבעה בנים - היו קצבים באיטליז מקומי. שרפץ, שבפי תושביה היהודים נקראה שעפס, היתה שטעטל טיפוסית: בין שתי מלחמות העולם שליש מתושביה, כ-3,000 בני אדם, היו יהודים. "הרבה שנים חלפו, אבל לעולם לא אשכח את המקום בו נולדתי. אדם לא שוכח את הארץ, העיר, הרחוב ומספר הבית בו נולד", סיפר דופרמן.

במיוחד זכר את הנהר שחצה את העיר, בו נהג להשתכשך בצעירותו, את מגרש הכדורגל, בו שיחקו יחד יהודים ופולנים, ואת בית הקולנוע אליו הלך לצפות בסרטים. זיכרון ילדות מתוק שנותר בו היה המראה של אביו חוזר מחנות הממתקים כשעל אצבעות ידיו תלויות שקיות ממתקים – אחת לכל אחד משמונת ילדיו.  

מהאנטישמיות, שעתידה היתה להפוך את חייו על פיהם, לא סבל במיוחד בילדותו. "מדי פעם זרקו אבן על חלון של אחד הבתים, אבל לא הרגשנו פחד ללכת ברחוב. זה לא היה כל כך נורא כמו בערים הגדולות", אמר.

הבית ברחוב פלנטי 7, בו אירע הפוגרום
עופר אדרת

ב-1939, זמן קצר אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכנסו הגרמנים בשערי העיירה הפולנית. דורפמן, שהיה אז בן 21, הצליח להימלט מזרחה. את הוריו, אחיו ואחיותיו, לא זכה לראות יותר. "הגרמנים הרגו את כולם. אני שרדתי לבד", אמר. "ייתכן שמתו בגטו ורשה, כנראה ברעב", כתב בדפי העד שמילא לזכרם ב"יד ושם".

את שנות המלחמה העביר ברוסיה, שם עבד כחוטב עצים וכשוליית-ספר. "שרדתי את המלחמה ברעב ובקור, יחף, ערום ולבד", אמר לימים, אך הדגיש: "יצאתי נקי", בהתייחסו למצבו הפיזי.

ידיעה מעיתון "הארץ" ב-1946 שכותרתה: 37 נהרגו בפוגרום בקלץ

אחרי המלחמה ביקש לשוב לפולין, בתקווה למצוא בה את בני משפחתו. "חזרתי לשטעטל, דפקתי בדלת בייתי. מישהו שאל מה אני רוצה. אמרתי לו שרק רציתי להביט בקירות של בית משפחתי", סיפר. "פגשתי יהודים אחרים כמוני, שחיפשו את משפחותיהם, אבל לא מצאו כלום".

אבל הגורל זימן לו אסון נוסף. בדרכו לעיר אחרת, דורפמן החליט לרדת בתחנת הרכבת בעיר קיילצה, ולהצטרף שם לקיבוץ  יהודי. "מישהו אמר, שתוך שבוע-שבועיים נוכל לעלות משם לפלסטינה", הסביר.

ידיעה מתוך עיתון "הארץ" ב-1946, שכותרתה: "בקילץ נרצחו 40 יהודים"
שתי ידיעות מתוך עיתון "הארץ" ב-1946. הכותרת של הידיעה העליונה: 9 מפורעי קילץ נידונו למיתה. כותרת הידיעה התחתונה: "לאחר קילץ נראה, שכל יהודי פולין יעזבו אותה"

כשבוע לאחר מכן, ב-4 ביולי 1946, דורפמן היה אחד מנפגעי הפוגרום הרצחני שביצע המון פולני, בשיתוף כוחות צבא ומשטרה, בניצולי השואה שהתגוררו בבניין ברחוב פלנטי 7 בעיר. כ-40 יהודים נרצחו וכ-80 נפצעו בפוגרום.

"המונים החלו להתגודד סביב הבניין, ולצעוק שיהודים חטפו ילד פולני", סיפר דורפמן על עלילת הדם האנטישמית, ששימשה תירוץ לפוגרום. "ואז מישהו צעק, 'יהודי', והאספסוף תקף אותי, היכה אותי ובעט בי. מישהו זרק אבן על הפנים שלי, היכו אותי בראש, ונפלתי לרצפה", הוסיף בראיון לסרט התיעודי הפולני החדש, "המסע של בוגדן - פלנטי 7/9", שעוסק בפוגרום קיילצה.

תוקפיו של דורפמן עקרו את אחת מעיניו ופגעו קשות בשנייה. "לא איבדתי את ההכרה. שמעתי שאחד האנשים טען את הרובה שלו ורצה לירות בי, אבל מישהו צעק לו שחבל על הכדור, כי בכל מקרה אמות", סיפר. "שרדתי את המלחמה, אבל כאן הם שברו אותי ב-100%", אמר לימים.

בקיץ האחרון מלאו 70 שנה לפוגרום קיילצה, שהיה אחד האירועים הטראומתיים ביותר בתולדות יהודי פולין, החיש את עזיבת מהמדינה, והפך לאות קין שמלווה את פולין עד היום. חרף הזמן הרב שחלף מאז, השאלה מי האחראי לפוגרום מפלגת ומשסעת את החברה הפולנית עד היום.

אדם מניח זר פרחים בטקס לזכר נרצחי הפוגרום בקיילצה, פולין, השבוע
AGENCJA GAZETA/רויטרס

בקרב חוגי הימין רווחות תיאוריות קונספירציה שונות. לפי אחת מהן,  המשטרה החשאית הרוסית, שפעלה בפולין שנכבשה על ידי הסובייטים, היתה אחראית לפוגרום. אחרים טוענים כי "היהודים עשו את זה לעצמם".

"טרגדיה זו אירעה כבר אחרי מלחמת העולם השנייה, אחרי הניסיון הנורא של השואה. היא אירעה במדינה הנשלטת על ידי שלטון חדש - השלטון הקומוניסטי", אמר הקיץ נשיא פולין, אנדז'יי דודה. "לא רק הצבא והמשטרה היו פה בין המתקיפים. גם אנשים רגילים תקפו. ההיסטוריונים והסוציולוגים הם שיקבעו איך ומדוע זה קרה, מדוע הגיבו אנשים כך ולא אחרת", הוסיף, והותיר סימן שאלה גדול. "הסיפור הזה מורכב. לפולנים יש דעות שונות על כך. היה אז רקע היסטורי ופוליטי שונה", הוסיפה הקיץ שרת החינוך של פולין, אנה זלבסקה.

מנגד, היסטוריונים בעלי שם, טוענים כי את הפוגרום ביצעו אנטישמים פולנים, שחששו מכך שיהודים יחזרו לבתיהם וידרשו לקבל את רכושם הגזול, והאשימו את היהודים בשיתוף פעולה עם המשטר הסובייטי השנוא.

"זו היתה תקופה של אנטישמיות בקרב חלק מהקבוצות בפולין. בכל מקום יכולת למצוא אנשים שיכו יהודים. היתה היסטריה", אמר דורפמן. "אני בטוח שהיום, האיש שהיכה אותי באבן היה מתבייש במעשיו. אני בטוח בכך", סיכם. ניצולה אחרת מהפוגרום, מרים מכטינגר גוטרמן, שמתה ב-2014, אמרה ביחס לכך: "הודיתי לאלוהים שהורי נרצחו בגז ולא בידי הנבלות האלה".

אנדרטה ליהודי קיילצה בעיר
דנה אריאלי

דורפמן פונה לבסוף במשאית לבית חולים, שם טופל במשך שנה בידי הרוסים. אחרי ששוחרר, עיוור בעין אחת ומתקשה בראייה בעינו השנייה, עבר לוורשה, שם הכיר את בני הזוג יעקב ולובה זילברברג, ניצולי שואה, שביקשו אף הם לאסוף את השברים. יעקב היה "זונדרקומנדו" באושוויץ. סיפורו הקשה תואר בספר "בכינו בלי דמעות" של פרופ' גדעון גרייף. לובה איבדה את עינה בסוף המלחמה, כשהובלה לגרמניה בקרונות-משא אשר הופצצו בידי בעלות הברית.

השניים הפכו למשפחתו החדשה של דורפמן. אחרי קום המדינה הוא עלה לישראל, והשתקע בחולון, שם זכה לרכוש דירה בתנאים טובים בזכות חברותו במפלגה הפרוגרסיבית. בני הזוג זילברברג באו לגור בחולון בעקבותיו.

עד 1977 הוא עבד כמוכר ירקות. אחר כך התעוור לגמרי והסתגר בביתו בגפו. איצו זילברברג, בנם של בני הזוג, סעד אותו אחרי מות הוריו. בזכות מאבקו, זכה דורפמן בשנים האחרונות לקבל קצבה מהמדינה, שאיפשרה לו להעסיק מטפלת פיליפינית, בברלי, אשר הצליחה לזכות באמונו חרף אופיו הקשה, והיתה לצדו ברגעיו האחרונים.

חרף גורלו המר, דורפמן לא היה אדם מריר, לא נטר טינה ולא ריחם על עצמו. "אני לא מבזבז זמן על דברים. מה שיש - זה טוב. יש לחם, אוכלים לחם, יש עוגה – לוקחים חתיכה עוגה", אמר לאחרונה.

ביום הולדתו ה-94 ביקרו אותו בביתו קבוצת תלמידים פולנים מקיילצה. המפגש תועד בסרט תיעודי פולני בשם Shtetls"". "אתם שואלים אותי אם אני שונא פולנים? המחשבה הזו לא חלפה בי מעולם. מעולם, מעולם", אמר בדמעות. "הוא לא התאבל על חייו, אבל הצטער וחש החמצה על שהחליט לרדת בתחנת הרכבת בקיילצה", סיכם איצו זילברברג.

מודעת האבל
עופר אדרת


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו