2016-1914

המושבניקית שעד גיל 102 ליקטה אגוזי פקאן

ציפורה ענברי, אחרונת דור מייסדי כפר יהושע, מתה החודש בשיבה טובה. "הגעתי מפולין גנדרנית: עם נעליים חדשות מבריקות, שמלות, מגפיים וכובעים, אבל כאן למדתי לחלוב ביד, לגדל ירקות ולטפל בתרנגולות", סיפרה

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
עופר אדרת
עופר אדרת

"מה את אוכלת?" נהגו לשאול את ציפורה ענברי ממושב כפר יהושע בעמק יזרעאל, שהאריכה ימים ומתה בתחילת החודש בגיל 102 ושבעה חודשים. "לחם אחיד, ביצה, גבינה לבנה, בשר עוף, עגבנייה ומלפפון, מה שאוכלים בכפר", ענתה, בלי להציע נוסחת קסם. נכדה, הסופר אסף ענברי, כתב כי ענברי היתה המקבילה המבוגרת של "ילד הפלא". "נדמה לי שעדיין לא המציאו שם לתופעה ההפוכה, של אדם זקן, שמפגין יכולת לא סבירה לגילו", כתב.

ציפורה ענברי
ציפורה ענבריצילום: המשפחה

היא נולדה בחודש פברואר בשנת 1914 בעיר בריסק בפולין (היום ברסט, בבלארוס), חצי שנה לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, להוריה אסתר ואהרון רוזנמן. כנערה למדה בתיכון עברי "תרבות" בפולין, "וזו היתה הסיבה העיקרית שדחפה אותי להעלות ארצה", כדבריה.

ב-1937, כשהיתה בת 23, יצאה לבדה למסע לארץ ישראל. בדרכה לוורשה, ברכבת, נכנסה קבוצת פולנים אנטישמים, שעברו בין התאים וחיפשו יהודים להציק להם. אחד מהם צעק: "בואו הנה! פה יש יהודים! נזרוק להם את החבילות דרך החלונות". "התכווצנו מפחד, ואין למי לפנות לעזרה", כתבה בזכרונותיה. "אתם צועקים תמיד, 'יהודים – לפלסטינה', הנה, אנחנו נוסעים לפלסטינה. איזה רושם יהיה לנו מהמדינה שנולדנו, התחנכו וגדלנו בה", השיבה להם, עד שהשתתקו.

בארץ הגיעה ישר לכפר יהושע, שהוקם ב-1927, שם נפגשה מחדש עם יצחק, בן עירה בפולין, שהתיישב שם שנה לפניה. כעבור כמה שבועות נישאו. "באתי לשטח ריק. בחצר עמד צריף מחובר לרפת. לוחות עץ, גג פח. עכברים, עכברושים, זבובים ויתושים", סיפרה. בכסף שהביאה מהבית הם ריהטו את הצריף.

ציפורה ענברי
ציפורה ענבריצילום: המשפחה

"הגעתי מחו"ל גנדרנית: עם נעליים חדשות מבריקות, שמלות, מגפיים וכובעים. זה היה נושא לביקורת בכפר. בסופו של דבר, עם הכובעים שלי צחצחנו את המגפיים. למדתי לחלוב ביד, לגדל ירקות ולטפל בתרנגולות", סיפרה. "לאט-לאט בנינו משק חקלאי אמיתי, עם מטע פירות וכרם ענבים, ואחרי יותר מעשר שנים קנינו פרה, עליה קיבלנו אחר כך פרס על תנובת החלב הגבוהה שלה", הוסיפה.

כ-30 שנה עבדה במשק. אחר כך, בגיל 50, החלה לעבוד במכס בחיפה – תחילה בנמל ואחר כך בקליטת עולים חדשים בבית המכס. "היינו צמאים לכסף מזומן בכפר. המשכורת הראשונה היתה שמחה וששון... כסף מזומן היה אז דבר נדיר, שלא ראו בזמנו", אמרה לימים.

בגיל 93 ביקרה בגיא-ההריגה של משפחתה ובני עירה בבלארוס. "ראינו אותך צועדת קילומטרים ביום. החלפנו מבטים המומים כשראינו אותך רצה ביער, בין העצים", כתב נכדה. בגיל 101 יצאה מדי בוקר למרכז לקשיש "סב-יום" כדי לשמוע הרצאות, וכעסה על הזקנים שנימנמו מול המרצה. בגיל 102, עם בוא החורף, עוד ליקטה אגוזי פקאן שנשרו מהעץ בכפר, ייבשה אותם, פיצחה, ניקתה, ארזה בשקיות פלסטיק שקופות, וחילקה לנכדים ולחברות.

עד רגעיה האחרונים היתה עצמאית לחלוטין – בלי מטפל או מטפלת, בלי הליכון, בלי מכשיר שמיעה ורוב הזמן גם בלי משקפיים. גם בדעתה נשארה עצמאית, וקבעה בעצמה, בדעה צלולה ובהכרה מלאה, איך ייראה הסוף. ענברי, האחרונה שנותרה בחיים מבין מייסדי כפר יהושע, התאלמנה מבעלה יצחק ב-1997. היא הותירה שני ילדים, נכדים ונינים.

תגובות

משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ