אחרי מות

הגיאוגרף שקבע כי להתנחלויות אין סיכוי לקיום עצמאי

פרופ' אלישע אפרת (2016-1929), חתן פרס ישראל בגיאוגרפיה, היה הראשון שמיפה מאות אתרי מורשת וביצע סקר מקיף ליהודה ושומרון, שגולדה העדיפה לשמור בכספת. במאמריו ב"הארץ" הסביר על הקשר בין פוליטיקה לגיאוגרפיה

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
צילום: בלומברג
עופר אדרת
עופר אדרת

"היינו קבוצה קטנה, כעשרה תלמידים, אבל לפחות ארבעה מאתנו קיבלו לימים את פרס ישראל בגיאוגרפיה", אמר לימים פרופ' אלישע אפרת, בוגר המחזור הראשון בחוג לגיאוגרפיה שהקים באוניברסיטה העברית הפרופ' דוד עמירן. אפרת, חתן פרס ישראל בחקר הגיאוגרפיה ומעמודי התווך של התכנון הגיאוגרפי בישראל, מת בשבוע שעבר בגיל 87.

הוא נולד ב-1929 בעיר דנציג (היום גדנסק, בפולין). כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, יצא למסע מפרך בדרך לארץ ישראל, אליה הגיע באוניית המעפילים "אסטיר". בארץ השתקע בירושלים, למד בגימנסיה העברית בעיר, ואחרי שירות צבאי נכנס בשערי האקדמיה.

אחרי התואר השני בגיאוגרפיה, עזב את האקדמיה. "רציתי לעשות משהו עם הגאוגרפיה, כי הלימודים היו יותר מדי תאורטיים. חיפשתי משהו יישומי", אמר בשנה שעברה בראיון ליאיר ורון ליעל פורמן-נעמן.

אפרת
אפרתצילום: ויקיפדיה

כך, ב-1960, החל לעבוד כגיאוגרף מתכנן במשרד הפנים, במחלקה בה עבדו עד אז מהנדסים ואדריכלים בלבד. "כולם היו אדריכלים, שידעו חוקי תכנון ובניה. אבל אף אחד לא הבין בגאוגרפיה. פיתחתי דיסציפלינה חדשה, שלא היתה קיימת בארץ - של תכנון מתוך דיסציפלינה גיאוגרפית ולא ארכיטקטונית", אמר, והסביר: "תכנון זה לא רק גוש וחלקה ובית. תכנון זה גם טופוגרפיה ואקלים".

עמיתיו לעבודה לא הכירו בחשיבותו של מקצוע הגיאוגרפיה. "לכן החלטתי לכתוב דוקטורט על התכנון הפיזי של פרוזדור ירושלים, שבו עמדה המדינה להקים מושבי עולים", סיפר. בעבודה, בהדרכתו של הפרופ' עמירן, ניתח אפרת את הקשר בין הגורמים הפיזיים והגיאוגרפיים כמו הטופוגרפיה, סוג הקרקע ומקורות המים ובין הגורמים המשפיעים על הקמת היישובים כמו גודלם המתוכנן, עיסוקם של התושבים ומערכת הכבישים הדרושה.

אפרת
אפרתצילום: המשפחה

לימים התמנה למנהל המחלקה לתוכניות הארציות והאזוריות של משרד הפנים, ופיתח תכניות לצפון הנגב ולאזור השפלה, לשימור ולפיתוח של החופים, ולכבישים ולמסילות ברזל, כולל קו הרכבת לאילת, שטרם הושלם.

אחד מהישגיו הבולטים היה ביצוע סקר ארצי של מאות אתרי מורשת היסטוריים. "זו היתה הברקה של רגע. קראתי את כל הספרים ההיסטוריים, ועשיתי רשימה של 400 אתרים בארץ שיש להם קשר לתולדות הציונות", סיפר. יחד עם העוזר שלו, אהוד גבריאלי, יצא לסיורים בשטח כדי לתעד את האתרים האלה. את ממצאיו הציג במסיבת עיתונאים שכינס בירושלים, אשר עוררה עניין ציבורי ותקשורי רב ב-1969. הרעיון לשמר את המורשת המוחשית של הארץ התגלגל לימים להקמת המועצה לשימור אתרים.

במלחמת ששת הימים הוא נפצע בשירות צבאי במעבר מנדלבאום בירושלים. לאחר שחזר למשרד, הכין תוכנית מתאר יסודית לפיתוח יהודה ושומרון. "חזרתי פצוע מהמלחמה, הסתובבתי בין המתכננים, וראיתי שהם לא יודעים את ההבדל בין רמלה לרמאללה. אמרתי, שאני מכין תוכנית ליהודה ושומרון לפני שהולך להיות שם בלגן. הכנתי תוכניות לבניין ערים חדשות, לרשת תחבורה ולחיבור התשתיות למדינת ישראל", אמר.

"רציתי לתת לערבים את כל הרעיונות התכנוניים שפיתחתי, כדי להפוך את יהודה ושומרון לאזור נורמלי, שיוכל לחיות לצד ישראל", הוסיף. אלא שהתוכנית נותרה על הנייר בלבד. "אני גומר את זה. זה מגיע לידיים של גולדה, שאמרה - 'זה יוצא מן הכלל, אבל בוא נשמור את זה בכספת'", סיפר. הידע הרב שצבר בתחום שימש לימים גם את נציגי ישראל לשיחות קמפ דייויד ב-1978 ובדיונים על מעמדם של השטחים.

במקביל, ב-1967 הוא ייסד עם הפרופ' משה ברור את המחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת תל אביב. בתחומים שהכניס לתוכנית הלימודים לא היו אז ספרי לימוד בעברית, ולכן כתב בעצמו ספרים על הגיאוגרפיה של ארץ ישראל, עיירות פיתוח, התיישבות כפרית וגיאוגרפיה עירונית ואפילו מילונים גיאוגרפיים. "הספרים הרבים שכתב הניחו את תשתית הידע ללימודי הגיאוגרפיה במוסדות אקדמיים ובבתי ספר, והם משמשים עד היום", נכתב עליו באתר פרס ישראל, שהוענק לו ב-2007.

פרופ' טובי פנסטר מהחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל אביב, אמרה השבוע כי אפרת התאפיין באומץ להיות ביקורתי ולהשמיע דעות ותפיסות שונות, שלא תמיד היו מקובלות, וכן "בעיסוק בנושאים 'בעייתיים', כמו אי שוויון, עוני וכיבוש".

אפרת פירסם כ-30 ספרים וכ-250 מאמרים, כולל רבים בעיתון "הארץ", בהם הרבה לעסוק בקשר בין גיאוגרפיה לפוליטיקה.  "מערך ההתנחלויות שהוקם בהשקעות עתק רעוע מבחינה גיאוגרפית, אינו מתיישב עם היגיון תכנוני מרחבי, משקלו הדמוגרפי אינו בעל חשיבות רבה ולכן הוא חסר סיכוי לקיום עצמאי מתמשך", כתב באחד מהם.

"ההתייחסות אל בעיית ירושלים חייבת לעבור שינוי קונצפציה. אין לראותה כעיר מאוחדת או מחולקת, כי אם כחלק ממטרופולין, האמורה לתת פתרונות מוניציפליים לשני העמים במדינותיהם", כתב במאמר אחר.

לדידו, הניסיונות לקבוע עובדות בשטח באמצעות "חומות וגדרות הפרדה מלאכותיות ומחטפי בנייה" הם חסרי משמעות, משום ש"בעוד שגבול ניתן לשנות ולהזיז, והתנחלות בודדת ניתן לפרק ולהעביר, מטרופולין אינה ניתנת לפירוק, לחלוקה או להזזה משום התלות ההדדית בין חלקיה, ויש לראותה כמקשה אורבנית אחת שלמה".

לימים סיכם: "יש בישראל פוטנציאל אנושי ומקצועי אדיר בתחומי הגיאוגרפיה, התכנון והפיתוח. אם ייתנו להם אפשרות להוביל, לקבוע סדרי עדיפויות, ליזום ולקדם רעיונות, הם יכולים לחולל כאן מהפכה סביבתית משמעותית".

אפרת התגורר כל חייו הבוגרים בשכונת רחביה בירושלים. אשתו נינה, מתה ב-1968 והותירה אותו אלמן עם שני בנים קטנים. הוא הותיר אותם, שני נכדים ואת בת זוגו, רותי מרקוס.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ