בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אחרי מות

בגיל 97, מת אחרון המתנקשים בברנדוט

ב-1948 איש לח"י אברהם שטיינברג זינק אל עבר השיירה של המתווך השבדי מטעם האו"ם, שהציע שירושלים תהיה ערבית, וירה לעבר גלגליה. חברו, יהושע כהן, פתח את דלת מכוניתו וירה בו למוות. "פשוט מאוד, קצר מאוד, וזהו", תיאר לימים

62תגובות
אברהם שטיינברג
המשפחה

ביום שישי, 17 בספטמבר 1948, בשעה 17:00, בצומת הרחובות הפלמ"ח והגדוד העברי בירושלים (שקיבלו את שמותיהם אלה בהמשך), הגיח ג'יפ, שחסם את הדרך. שלושה פעילי מחתרת לח"י צעירים זינקו ממנו כשפניהם מוסתרות על ידי כובע מצחיה ובידיהם רובים מדגם טומי גאן ושמייסר.

בלי לאבד זמן, הם הסתערו לעבד השיירה בת שלוש המכוניות, בה נסע המתווך מטעם האו"ם, הרוזן השבדי פולקה ברנדוט. שניים מחברי החולייה - אברהם שטיינברג, (שביקש להיקרא "בן ציון", אך בפי כל כונה "הג'ינג'י"), ויצחק בן משה ("בצלאלי") - ירו בגלגלי המכוניות של השיירה. החבר השלישי, יהושע כהן, פתח את דלת מכוניתו של ברנדוט, וירה בו מטווח קצר. מהירי נהרגו ברנדוט והקצין הצרפתי שליווה אותו, אנדרה סארו.

חבר נוסף בחולייה, הנהג, משולם מקובר ("יואב הארוך"), מילט את המתנקשים מהזירה. ההתנקשות, עליה פיקד יהושע זטלר, נחשבת לרצח הפוליטי הראשון שבוצע במדינת ישראל.

היעד, ברנדוט, נבחר משום שהציג תוכנית להסדר בין ישראל ושכנותיה, שנתפסה כעוינת לישראל, ולא הכירה בירושלים כבירתה. איש מהמתנקשים לא הועמד לדין. הרוצח עצמו אף היה לימים שומר הראש של בן גוריון.

צפו: ראיון עם שטיינברג בפרויקט "תולדות ישראל":

"תולדות ישראל"

החודש, בגיל 97, מת אברהם שטיינברג, אחרון המתנקשים שנותר בחיים. ב-2011, בראיון למודי שניר בפרויקט התיעוד "תולדות ישראל", סיפר על ההתנקשות. "...עבר זמן, ויהושע אומר לי, אנחנו הולכים לגמור עם ברנדוט'...הגוי בא בשיירה של שלוש מכוניות. ברגע שהשיירה נעצרת, קפצנו על הג'יפ שלושתנו...פשוט מאוד, קצר מאוד, וזהו. כל זה שניות. אני מרביץ צרור בתוך הגלגל, מפוצץ את הגלגל... יהושע מספר, 'יריתי בו', וזהו".

שטיינברג נולד ב-1919 בעיירה זופייבקה (טרוכנברוד) בפולין (היום באוקראינה), להוריו בן ציון וצייטל שטיינברג, חקלאים שומרי מצוות. אמו מתה כשהיה נער. אביו ושני אחיו נרצחו בשואה בידי שכניהם הפולנים, כפי שמסרה המשפחה.

ב-1935 הצטרף לבית"ר. "נמשכתי לרעיון של ז'בוטינסקי, שרצה להקים מדינה עברית וגדודים עבריים", סיפר לימים. שנתיים לאחר מכן חבר לאצ"ל, במסגרתו אף עבר הכשרה צבאית ראשונה. בהמשך, עם הפילוג בארגון, עבר ללח"י. "הוא היה אחד מחברי 'הקבוצה הפולנית' של לח"י - קבוצה של 30 בית"רים, שהיו כוח אדם רענן למחתרת", אומרת מירי יהלום מהעמותה להנצחת מורשת לח"י. כמה מהם נולדו בעיירה ממנה בא: צבי תבורי, שומר ראשו של שמיר, חנה ציפורן ואנשל שפילמן.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה הוא נמלט מזרחה. ב-1941, מצויד באישור-כניסה מזויף לארץ ישראל, שהונפק כביכול בידי שגרירות בריטניה בליטא, קיבל מהסובייטים רשות לעלות לארץ. "אחד החברים – יש ויכוח מי בדיוק - הצליח לזייף את האישור. אומרים שהסובייטים ידעו כי המסמך הזה מזוייף ולמרות זאת קיבלו אותו – גם על הסיבות לכך יש ויכוח. הבדיחה הייתה שהזיוף היה כל כך גרוע עד כדי כך שהאריות של הסמל הבריטי בחותמת על המסמך נראו כמו חתולים", אמרה יהלום.

את פעילותו המחתרתית בארץ החל במחיצתם של פעילים כמו יצחק שמיר, לימים ראש הממשלה, ואליהו גלעדי, שנרצח בידי חבריו למחתרת בעקבות חילוקי דעות. בין הפעילויות בהן עסק: הסתרת כלי נשק בבורות שחפר בפרדסים, פריצה לחנויות כדי לממן את פעילות המחתרת, מעקבים, מארבים והתנקשויות.

שר החוץ משה שרת והרוזן פולקה ברנדוט בקריה בתל אביב, ספטמבר 1948
לע"מ

על אחת מהן, שאירעה ב-1943, סיפר ל"תולדות ישראל": "משהו קרה. קיבלנו הוראה לצאת לרחוב ולהרוג אנגלים. יצאנו והסתובבנו, עד שסוף סוף ברחוב הירקון תפסנו, הולך, מסכן אחד, שוטר. מה לעשות, אין ברירה, צריך להשכיב אותו. הרגנו אותו. הגוי נפל וגמר".

לצד זאת, השתתף בכמה ניסיונות כושלים להתנקש בחייו של הנציב העליון, הרולד מקמייקל. "באה הידיעה שהוא עומד לבוא לעצרת במרכז ירושלים. נסענו, חיכינו שם. תכננו להתנפל עליו עם אקדחים", תיאר. בפעם אחרת עשו לו מארב, תוך התחזות לפועלים העובדים בצדי הכביש, ליד הכנסיה הסקוטית. אלא שגם כעת מאמציהם העלו חרס, כשאחת הנזירות ביקשה מהם לזוז מהדרך.

לספרי ההיסטוריה של לח"י נכנס שטיינברג בזכות משפט אחד, "איי לייק דה נוף", שאמר לשוטרים בריטים שהבחינו בו כשהתחזה לצייר וישב על גבעה כדי לתצפת על תנועות הנציב.

ברנדוט בארץ ישראל

בקיץ 1944 הוא נעצר בידי הבריטים והוגלה לאפריקה, שם השתתף בארגון הבריחה מהמחנה באריתריאה, אשר הסתיימה בתפיסתו. גם במחנה גילגיל בקניה השתתף בניסיון לארגן בריחה. ביולי 1948 היה בין אחרוני הגולים שהותר להם לשוב לישראל.

הרוזן השבדי פולקה ברנדוט. רציחתו הציתה את הצורך להגדיר את לח"י כארגון טרור
USHMM, courtesy of National Arch

חודשיים לפני כן, לאחר הכרזת המדינה ובעיצומה של מלחמת העצמאות, הגיע לארץ הרוזן השבדי פולקה ברנדוט לשליחות כ"מלאך השלום של האו"ם", כדבריו.
"הארץ" קיבל את פניו בברכה, וסיפר כי "ברנדוט, נשיא הצלב האדום השוודי ובן דודו של המלך גוסטב, היה המתווך שהעביר את תנאי הכניעה של מעצמות הברית לגרמניה באפריל 1945".

עוד הוסיף העיתון, כי "הרוזן ברנדוט טיפל בנאמנות בהצלת יהודים ממחנות הסגר בגרמניה והעברתם לשוודיה" וכי "תודות למאמציו הבלתי נלאים ניצלו בימי המלחמה העולמית אלפים ואולי רבבות יהודים מציפורני הנאצים". קוראי "הארץ" לא זכו לשמוע אז קולות אחרים לגבי ברנדוט, אשר האשימו אותו בשיתוף פעולה עם הנאצים ובהימנעות מהצלת יהודים.

"בפגישתו של 'שליח השלום' של האו"ם, הרוזן ברנדוט, עם ראש ממשלת ישראל ושר החוץ, נידונו, לדעת חוגים יודעי דבר בתל אביב, תוכניותיו של ברנדוט להפיכת הפסקת האש לשביתת נשק כצעד לקראת פתרון סופי", דיווח "הארץ". זמן קצר לאחר מכן דיווח העיתון כי "היהודים והערבים הסכימו להפסיק אש".

ואולם, הצעתו הראשונה להסדר נדחתה על ידי שני הצדדים. "הצעות הרוזן: מדינה פדרלית, ירושלים והנגב לערבים, הגליל המערבי ליהודים, חיפה ולוד - אזורים חופשיים, העלייה אחרי שנתיים תהיה תלויה בהסכמת הצד השני", פורט ב"הארץ". בהמשך הציע לבנאם את ירושלים, והעלה את חמתם של רבים בישראל.

במסיבת עיתונאים בתל אביב הרוזן סיפר כי "בשהותו בתל אביב הוא חש כי הכל חושבים שהוא פרו-ערבי ובשעה שהוא עם הערבים אין הם מעלימים מפניו שהם חושבים כי הוא פרו-יהודי ביותר", דיווח "הארץ". לצד זאת, הוא "דיבר בהתמרמרות ניכרת על הטון של התקפה אישית שהרגיש בו במאמרים בעיתונות העברית וטען שהדמוקרטיה פירושה שכל אחד זכאי להשקפה משלו ואולם אין לכנות בשם 'אויב' מי שיש לו השקפה שונה משלך".

אלא שהרכבת כבר יצאה לדרך. כפי שתיאר איש הלח"י טודי פלאי: "החלו לראות בו אויב מדינת ישראל". הקמפיין שניהל לח"י נגד ברנדוט כלל הפגנות בהן הונפו השלטים "שטוקהולם שלך, ירושלים שלנו" ו-"עבודתך לשווא, אנחנו כאן".

אחרי ההתנקשות, אשר מתוארת בספרו של עופר רגב, "נסיך ירושלים", הופסקה פעילות לח"י בירושלים, ושטיינברג התגייס לצה"ל. יהלום מזכירה, כי הרובה עמו נרצח ברנדוט הושלך לבור המים במאה שערים ולא נמצא מאז.

בהמשך הצטרף שטיינברג לגרעין יוצאי לח"י שהקים את קיבוץ נווה יאיר, סמוך לרצועת עזה, ונקרא על שם המפקד אברהם שטרן "יאיר".

בעשורים הבאים עבד כמנהל עבודה בבניין. "הוא בנה את הארץ במלא מובן המילה: בצפון ובדרום, בקיבוצים ובמושבים, שכונות של מאות יחידות דיור, הדת"קים הראשונים של חיל האויר, ועוד ועוד", סיפרו בניו.

"אני לא מפחד מהערבים - אנחנו פה ואף אחד לא יעקור אותנו", אמר ב-2011. אשתו, רבקה, מתה ב-2006. הוא הותיר שני בנים תאומים, פרופ' בן ציון ופרופ' יוסף שטינברג, וארבעה נכדים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו