אחרי מות |

וידויה המרגש של אם לוחמת אצ"ל

צילה עמידרור, שמתה החודש בגיל מאה, הקריבה את השנים היפות של גידול בנה הבכור לטובת מאסר בכלא הבריטי. "בין חומות הכלא מחשלת אני את החופש האמיתי", כתבה

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
צילה עמידרור
עופר אדרת
עופר אדרת

ב-1941 נכלאה לוחמת אצ"ל צילה עמידרור בבית הסוהר הבריטי בבית לחם. בביקורו הראשון בכלא של בנימין, בנה הבכור, שאלה אותה מנהלת הכלא: "כיצד מעזה אם לילד כה רך להתעסק בפוליטיקה ולהביא להפקרת בנה לסבל ויסורים?". 20 שנה לאחר מכן, בספרה "במעצר בבית-לחם", סיפקה עמידרור את התשובה לכך בפרק שנשא את השם "וידויה של אם".

"חובתה של אם היא להבטיח את עתידו וטובתו של בנה, בזאת אין כל ספק. השאלה היא רק מה פירושה של 'טובה' זו", כתבה. הפירוש האחד, לדבריה, הוא מוגבל ומצומצם. "אורי, אכול בננה", זו תמציתו. "הרי זו האם הרודפת אחרי בנה עם הבננה ביד על מנת להלעיטו במאכל ומשקה".

ואולם, לדבריה, "אמהות מסוג זה, לא יכלו, לצערנו ולאסוננו, למנוע את הובלת ילדיהן המטופחים לכבשני המוות. זאת, משום שדאגתן היתה רק לטווח מצומצם, אך לא פתרה את "הבעיה בה מתלבטת האם העברייה מזה אלפיים שנות רציחות ודמים".

את בעיה זו ניסחה במשפטים הבאים: "כיצד להבטיח שילדי יוכל לחיות חיים נורמליים תחת שמי ה'. כיצד להבטיח שהוא יוכל התהלך חופשי תחת השמש, לנשום אויר חופשי ככל האדם, מבלי שיעפרו אחריו בעפר, תוך קריאות ז'יד בכל שפה שהיא ומבלי שמאכלת המרצח תצפה לו".

צילה עמידרור נולדה ב-1916 בפולין לבנימין ולמלכה הלר. כשהיתה בת חמש עלתה עם משפחתה לארץ ובגיל 15 הצטרפה לבית"ר בתל אביב. ב-1935, בגיל 19, התגייסה לאצ"ל. כעבור שנה נישאה לאריה טפליצקי, וב-1937 נולד בנם הבכור, בנימין. לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס בעלה לצבא הבריטי, נשלח ליוון ונפל בשבי הגרמני, ממנו שוחרר רק בתום המלחמה.  

ראיון עם עמידרור בפרויקט "תולדות ישראל" (צלם: פלג לוי, מראיין: עופר אגב)

בתחילת שנות ה-40 השתתפה בקורס מפקדים, והשתתפה בפעולות שונות מטעם הארגון. בדצמבר 1941 נעצרה בידי הבריטים. בבית הסוהר בבית לחם היתה תחילה היחידה.

לימים כתבה כי את בעיית עתידו של הילד שלה, שנותר הרחק מאמו הכלואה, קשרה בבעייתו של העם. "יכולה הייתי לשבת בבית יחד איתך, ולרוץ אחריך עם הבננהל'ה ביד, להשתתף בחגיגותיך בגן, לעקוב אחר גידולך והתפתחותך...אך כל אשר אני עושה למענך אני עושה... למען תגדל במדינה חופשית, בארצך שלך, בה תתהלך זקוף וגא, כבן מלך, נצר לעם עתיק יומין המחדש נעוריו כימי קדם. לא מרצון בוחרת אני בדרך זו, אלא מתוך הכרח", כתבה.

"יושבת אני כאן, ילדי הקט, למען תוכל אם בניך לשבת בשקט בבית, למלא את חובת האם כהלכה ולגדל בנים לשם ולתפארת - ולא למאכלת המרצחים. כאן בין חומות הכלא מחשלת אני את החופש האמיתי. כאן במחנק הכתלים יושבות נערות עבריות ושרות את שיר הערש לכל ילדי ישראל שיבואו - גאים וחופשיים, עטורי הוד ותפארת. מחשכת הכלא בוקע אור גדול".

חדורת האמונה הזו, היא שמרה על רוח איתנה גם כשבנה נגלה לנגד עיניה מבעד לתיל. "לבי נתפלץ מרוב ערגה וגעגועים, וזרם דמעות עמד להתפרץ כאשד מעיני, הסתכלתי ישר בעיניו ואמרתי בלבי: כל זה אך ורק למענך, הבן יקיר לי".

מפקד אצ"ל ולימים ראש ממשלת ישראל, מנחם בגין, כתב בהקדמה לספרה, כי "מי שיקרא את העמודים הבאים לבו בטוחני יתמלא לא רק צער על הסבל אלא גם ואולי בעיקר, גאווה על העמידה המופלאה של בנות ציון המורדת, המשתחררת", כתב.

במשך שנים הייתה חברת מרכז תנועת החרות ומרכז הליכוד. היא מתה החודש בגיל מאה והותירה את ילדיה בנימין עמידרור, פרשן צבאי, אלוף יעקב עמידרור, לשעבר ראש המטה לביטחון לאומי, ואל"מ במיל' אהובה ינאי, לשעבר קצינת פניות הציבור בצה"ל, נכדים ונינים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ