2017-1925

השופטת שחייבה את "הארץ" בפיצוי חסר תקדים

לפני 40 שנה, במשפט שהסעיר את המדינה, שולמית ולנשטיין פסקה כי העיתון פגע בשמו הטוב של חברו של גנדי, שהוצג כראש פשע מאורגן. החודש מתה בגיל 92

מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שולמית ולנשטיין בראיון ל"תולדות ישראל", 2015
שולמית ולנשטיין בראיון ל"תולדות ישראל", 2015צילום: דניאל מירן / תולדות ישראל
עופר אדרת
עופר אדרת

בגיל 90, כשנשאלה שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב בדימוס, שולמית ולנשטיין, אם יש תיק שהיא זוכרת במיוחד, השיבה בחיוב. משפטו של שלמה חליוה, אשר ב-1983 אנס ורצח את החיילת אורלי דובי בנתניה, נחקק בזיכרונה. "זה היה רצח נבזי מאוד", אמרה.

ולנשטיין זכרה את המשפט הזה לא רק בגלל חומרת המעשה שנידון בו, אלא גם מפני שהנאשם, אותו הרשיעה ודנה למאסר עולם, החל, לדבריה, לשלוח לה מכתבים מהכלא. "איכשהו הוא השיג את הכתובת שלי, והיה כותב לי מדי שבועיים", סיפרה. בין היתר, לדבריה, "הוא כתב לי שהיה נחמד להישפט על ידי, סיפר לי מה הוא חושב על מה שנעשה בעולם, על פוליטיקה, על מי צריך להיות ראש ממשלה ועל דברים כאלה".

לבסוף החליטה להפסיק את ההטרדות האלה, לקחה את אחד המכתבים ששלח לה, כתבה על המעטפה : "עברה לכתובת אחרת", והחזירה אותה לשולח. "כשאתה שופט, אתה מנסה לא להיכנס באופן אישי לעניין, לא לרחם על הפושע או דברים כאלה", אמרה לפני כשנתיים בראיון נדיר שהעניקה למשה שיקלר ודניאל מירן בפרויקט התיעוד "תולדות ישראל".

קרדיט: תולדות ישראל

ולנשטיין נולדה ב-1925 בברלין כבתם האמצעית של עורך הדין יצחק ארנסט והרופאה מאיה מרים פיילכנפלד. היא גדלה בעיר נירנברג, שם ראתה מקרוב את עליית הנאצים לשלטון עם מעצרו של אביה ב-1933. למרבה המזל, מפקד המשטרה המקומית היה ידיד של אביה מהתקופה בה שירתו יחד בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה, שם נפצע האב באורח קשה. "אמי פנתה אליו, ונלחמה כלביאה כדי לשחרר את אבי. זמן קצר לאחר מכן עלינו לארץ", סיפרה.

בארץ התיישבה המשפחה בשכונת רחביה בירושלים, אחד ממעוזי הייקים. כמו יהודים-גרמנים רבים באותה תקופה, גם אביה נאלץ תחילה לחפש פרנסה במקצוע אחר, ולאפסן את תואר עורך הדין שלו.

"להורים שלי אמרו שלא כדאי להיות בארץ עורך דין או רופאה", סיפרה ולנשטיין. את כספם השקיעו הוריה בהקמת "קפה רחביה" אותו פתחו ב"בית מולכו" בפינת הרחובות רמב"ן ואבן גבירול בעיר.

ולנשטיין, מימין, בצעירותה
ולנשטיין, מימין, בצעירותהצילום: רפרודוקציה: אמיל סלמן

"הוא היה אחד מבתי הקפה החשובים בעיר, והתפרסם בזכות העוגות הווינאיות המצויינות, משחקי השחמט שמשכו צופים רבים, הקונצרטים וריקודי הזוגות במרפסת. האווירה במקום היתה קוסמופוליטית: קצינים אנגלים ונערות יהודיות, סופרים ואנשי רוח נהגו להיפגש במקום", כתב אמנון רמון בספר "דוקטור מול דוקטור גר - שכונת רחביה בירושלים". ולנשטיין זכרה כי בין אורחיו המפורסמים של בית הקפה היה שמריהו לוין.

ואולם, בהמשך, לדבריה, הבין אביה כי "זה לא היה בשבילו", מכר את בית הקפה בהפסד והחל לעבוד כפקיד בחברת ביטוח. אמה עבדה כרופאה מומחית למחלות ילדים. המשפחה עברה לשכונת כרם אברהם בעיר.

על העברית השתלטה ולנשטיין בקלות וב-1940 סיימה את לימודי התיכון בגימנסיה העברית בירושלים. לימים נזכרה, כי פעם, כשאחיה דיבר גרמנית בחצר בית הספר, המחנך העיר לו, כי "גרמנית היא שפה של נאצים". אחיה לא נותר חייב, וענה: "זו גם השפה של גתה".

את הקריירה הציבורית שלה בתחום המשפט החלה כמזכירה של היועץ המשפטי של המנדט הבריטי בשנות ה-40. המשרד בו עבדה מוקם במלון המלך דוד. ביולי 1946, כשהמבנה פוצץ בידי אנשי אצ"ל, היא ניצלה מגורלם של 90 בני האדם שנהרגו שם. "למזלי, לא הייתי במשרד בשעה שזה קרה. הוא נהרס ונפל כולו", סיפרה. היעדרותה המקרית עוררה את חשדם של הבריטים, אשר "באו וחקרו אותי אם הייתי קשורה למפוצצים", כדבריה.

שולמית ולנשטיין
שולמית ולנשטייןצילום: רפרודוקציה: אמיל סלמן

קשר לפיגוע הזה אמנם לא היה לה, אבל ולנשטיין ביצעה עבודות ריגול שונות נגד משטר המנדט לטובת שירות הידיעות של "ההגנה", ש"י. "הם רצו שאביא להם הצעות חקיקה של הבריטים, שעלולות להזיק ליהודים. קיבלתי תיק עם תא סודי, שבו שמתי את החומר", סיפרה.

את לימודי המשפטים עשתה בבית הספר Law Classes (שיעורי משפט) של המנדט, שפעל בירושלים. את התואר הראשון קיבלה מאוניברסיטת לונדון. ב-1948, אחרי הכרזת העצמאות,  החלה לעבוד במשרד המשפטים הישראלי כמזכירה של היועץ המשפטי לממשלה הראשון, יעקב שמשון שפירא, בקריה בתל אביב.

באותה שנה גם נישאה לעיתונאי אריה ולנשטיין, צבר יליד ירושלים, שבין עיסוקיו היה אז עורך לילה ב"הארץ" וכתב של סוכנות הידיעות "רויטרס". את הקריירה שלו בתחום העיתונות החלה במקרה, כשהיה סטודנט לרפואה בביירות, וקיבל עבודה זמנית כמחליף של כתב רויטרס בעיר. "בסופו של דבר בחרתי בעיתונות מפני שהתברר לי כי הנזק שאוכל לגרום כעיתונאי פחות מהנזק שאוכל לגרום כרופא", אמר לימים.

בזמן השיחות על שביתת הנשק בין ישראל למצרים, אחרי מלחמת העצמאות, העניק את שירותיו לשלוש סוכנויות ידיעות שונות – רויטרס, אי-פי וסוכנות הידיעות הצרפתית. "קיבלתי מכתב הערכה משלושתן וכל אחת כתבה כי הקדימה את האחרות", סיפר לימים.

ולנשטיין התפרסם ככתב החוץ היחיד שנכח בתלייתו של אייכמן ב-1962. "זה היה מזעזע, כי זו הפעם הראשונה שראיתי הוצאה להורג של אדם. אבל מבחינה עיתונאית זה הקנה לי פרסום עולמי. הסיפור היה כותרת ראשית כמעט בכל עיתוני העולם, ואני הייתי היחיד שיכול היה לכתוב בגוף ראשון שעקבתי אחרי גסיסתו של אייכמן", סיפר לימים. על ההישג הזה העיב פספוס שחווה ב-1967, כשאת הידיעה על כיבוש ירושלים פירסם כתב אי-פי לפניו, משום שהצנזורה עיכבה את הדיווח שלו.

ב-1951 קיבלה ולנשטיין את רישיון עריכת הדין ועם מעבר משרד המשפטים לירושלים, עברה לעבוד בפרקליטות מחוז תל אביב, שם ייצגה את המדינה במשפטים פליליים ובמשפטים נגד מעלימי מס. ב-1964 לתפקיד פרקליט מחוז תל אביב אזרחי.

ב-1970 מונתה לשופטת בבית המשפט המחוזי בתל אביב תחת הנשיא חיים צלטנר, "שניהל את המוסד ביד רמה ודרש מכל השופטים להיות חרוצים", כדבריה. לימים קודמה לתפקיד סגנית הנשיא.

אחד המשפטים הבולטים, המתוקשרים, החשובים והשנויים ביותר ביותר בהם שפטה היה תביעת הדיבה שהגיש נגד "הארץ" איש העסקים בצלאל מזרחי, חברו של רחבעם זאבי ("גנדי"), שהיה מיודד עם מנהיגי כנופיית הכרם, גומדי ואושרי, בשל הכללתו ברשימת ראשי הפשע המאורגן שפורסמה ב-1977 בכתבה המיתולוגית של הכתב אבי ולנטין על "רשימת ה-11" של משטרת ישראל.

שער עיתון הארץ, 23.7.1946: "הרג רב בהתקפת זוועה על משרדי הממשלה והצבא בירושלים"
שער עיתון הארץ, 23.7.1946צילום: ארכיון "הארץ"

המשפט הארוך, שמילא אלפי פרוטוקולים וכלל כ-200 עדים, היה דרמטי ומסעיר. בסופו פסקה ולנשטיין לטובת מזרחי, וחייבה את "הארץ" לפצותו בסכום גבוה במיוחד בתקופה זו – 300 אלף לירות - לאחר שקבעה כי העיתון לא הצליח להוכיח כי הוא אכן היה אחד מראשי הפשע המאורגן.

"הגעתי למסקנה, כי היתה אמנם קיימת חובה ציבורית או מוסרית על 'הארץ' להוקיע את התופעה של הפשע המאורגן והסיבות שבגללן לא הצליחה המשטרה להתמודד עמו ביעילות הרצויה", כתבה. ואולם, לדבריה, "חובה זו לא היה בה כדי הענקת זכות לפרסם על התובע דברים אשר ולנטין ו'הארץ' ידעו, או חייבים היו לדעת, שאין באפשרותם להוכיחם".

עוד הוסיפה, כי הכתב, שתיאר את מזרחי כאחת הדמויות המרכזיות של הפשע המאורגן בישראל, "לא נקט אמצעים סבירים לפני פרסום הכתבות כדי להיווכח אם הדברים שהוא כותב הינם אמת, ולא הוכיח תום לב בפרסום".

בסיכומו של דבר, כתבה כי "לא נודע לי מי עומד בצמרת הפשע המאורגן וכיצד מורכבת ההיררכיה שלו. אין לפני כל הוכחה להראות אם בכלל נמצא התובע בהיררכיה זו", ציינה.

בראיון לגידי ויץ, ב-2008, אמרה ולנשטיין כי אינה מצטערת על החלטתה גם ממרחק השנים. "אני הייתי נשואה לעיתונאי. הוא היה מאוד דקדקן במקצוע. הוא לא היה כותב את הכתבה הזאת. 'הארץ' לקח ריזיקה מכוונת, כדי להגביר את הפרסום של העיתון", אמרה.

עו"ד ד"ר יהושע רוטנשטרייך, שהיה נשיא לשכת עורכי הדין ונשיא מועצת העיתונות בישראל, תמך בפסק הדין, ואמר כי אין לראות בו משום הרתעה נגד חשיפת פרשיות מסוג פשע מאורגן. "מה שיש הוא התרעה מפרסום דברים לא מדויקים שאי אפשר להוכיח בצורה קבילה לפי דיני הראיות", אמר.

דיווח ב"דבר" על ההפסד של "הארץ" בתביעת הדיבה
דיווח ב"דבר" על ההפסד של "הארץ" בתביעת הדיבהצילום: עיתונות יהודית היסטורית

מנגד, מבקריה של ולנשטיין ראו בפסק הדין שלה פסק דין נגד העיתונות החוקרת כולה, וטענו כי הוא הטיל נטל ראייתי בלתי אפשרי על העיתונות, כאילו היתה בית משפט בעצמה, והרתיע עיתונאים מלפרסם תחקירים מסוג זה בהמשך.

עורך ומו"ל העיתון, גרשום שוקן, אמר אז כי "פסק הדין מראה שגם שופטים הם בני אדם ובני אדם מסוגלים לטעות". את המערכה נגד הפשע המאורגן, שניהל העיתון, ראה שוקן כאחד ההישגים החשובים של העיתון. "אם מדברים היום על פשע מאורגן והשופטת קובעת שיש, הרי זה מפני ש'הארץ'...קבע שיש פשע מאורגן... חרף העובדה שהמשטרה והיועמ"ש כפרו ואמרו שאין", אמר.

ואכן, המשפט הפך לכלי ולזירה, באמצעותם ניסה והצליח העיתון להוכיח כי בישראל קיים פשע מאורגן, שבבסיסו קשרים פסולים בין עבריינים לאנשי שלטון, לגיבורי מלחמה ולקציני משטרה. במהלכו ואחריו נרצחו חלק מהעדים ואחרים הורשעו ברצח. "לא מעט פחד ראיתי בעיניהם של חלק מהעדים שבאו להעיד, ולא מעט שקרים נאמרו כאן בשבועה, ללא היסוס ולעתים אף בשחצנות מתרברבת", קבעה ולנשטיין בפסק הדין. "מספר ניכר של עדים לא ניאותו להעיד כלל לפני שהובטח להם חיסוי שמם מפרסום", הוסיפה.

על השינויים שחלו בעולם הפשע מאז ועד היום אמרה בראיון לויץ: "הפשע קיבל ממדים נוראיים. אז, בשנות ה-70, לא הרגו זה את זה בראש חוצות. זה צחוק ילדים לעומת מה שהולך היום".

ב-1988 מונתה לכהונה בפועל כשופטת בית המשפט העליון וב-1991 פרשה לגמלאות. בעלה מת ב-1975. "בעלי לא רצה ילדים, ולכן אין לנו ילדים. אם החמצתי משהו בחיים, זה הבאת ילדים לעולם. לא התחתנתי שוב. לא הרגשתי צורך בזה", אמרה לימים.         

רחבעם זאבי (גנדי) כאלוף פיקוד מרכז, 1972
רחבעם זאבי (גנדי) כאלוף פיקוד מרכז, 1972צילום: דניאל רוזנבלום / ס

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ