2017-1925 |

היהודי שהשמיד לנאצים 16 טנקים

יון דגֶן, טנקיסט, משורר ורופא, התגייס לצבא האדום בגיל 16, חצה את אירופה עם הטנק, ופילס את הדרך לכוחות הלוחמים בנאצים. הכל, כדי ש"לא יגידו יהודי פחדן"

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
יון דגן
עופר אדרת
עופר אדרת

ב-1941, כשגרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות, היה יון דגן, יליד העיר מוהיליב-פודילסקי באוקראינה, בן 16. "הייתי בחור צעיר ובריא ולא יכולתי לשבת בבית, כאילו המלחמה אינה נוגעת לי", אמר.

כך החל מסע בן ארבע שנים, במהלכו חצה את אירופה עם הצבא האדום, משחרר כפר אחרי כפר, עיר אחרי עיר, נפצע, מתאושש וממשיך להילחם. "תפקידה העיקרי של החטיבה שלנו היה פריצת קווי הגנה של האויב בכל מקום, כדי לאפשר את התקדמות הכוחות", סיפר.

הטנק עליו פיקד השמיד 16 טנקים ומשחיתי טנקים גרמנים. לימים סיפר ל"ידיעות אחרונות": "פעם פגשתי את אביגדור קהלני. אמרתי לו: 'אצלנו היה בדיוק מה שהיה אצלך בעמק הבכא, אבל אתה היית בן 29 ואני הייתי בן 19. אצלך היו טנקיסטים ישראלים יהודים, אצלי היו מכל מיני עמים, וכשנתתי פקודה 'קדימה', אף אחד לא זז. אז צעקתי 'תעשו כמוני' ונסעתי'".

נכדתו, ליחן, כתבה עליו: "תמיד בחוד החנית, חלוץ וחשוף לאש, מתנדב להיות בטנק המוביל בחזית ולספוג כדי לפלס את הדרך לכל השאר, כדי שלא יגידו שיהודי הוא פחדן".

לימים סיפר דגן: "הייתי אתיאיסט והייתי קומוניסט, בדיוק כמו שצריך להיות בברית המועצות, ולכן לא הבנתי איזה ניסים קרו לי בקרב האחרון". הנס הראשון, לדבריו, אירע כשהצליח להשמיד טנק גרמני שאיים עליו, אף שהיה מחוץ לשדה הראייה שלו. הנס השני קרה כשהיה היחיד מהצוות בטנק ששרד את פיצוץ הפגז שירה לעברו הטנק בטרם הושמד. הנס השלישי קרה כששרד, בניגוד להערכת הרופאים, את הפציעה הקשה בגינה אושפז בבית חולים צבאי. את הרופאה הוא שמע אומרת לעמיתה הפרופסור, "למה לשפוך עליו אנטיביוטיקה? עוד שבוע הוא כבר מת".

לימים כשניגש אותו פרופסור לברך את דגן עם קבלת תואר שלישי ברפואה, הודה לו דגן על הצלת חייו. "אתה הטנקיסט? קומה שניה, חדר קצינים, מיטה שלישית מהדלת? אלוהים, אתה חי? לא יכול להיות", אמר לו. "אז למה התעקשת לתת לי את הפניצילין?" שאל דגן. "אינני יודע" ענה הפרופסור. "אולי אלוהים ציווה עלי".

דגן, שלמד רפואה באוקראינה, הוסמך כרופא והתמחה באורתופדיה ובטראומטולוגיה. "כשראיתי את המעשים האציליים של הרופאים שהצילו את חייהם של החיילים הפצועים, החלטתי להיות רופא בעצמי", אמר. עד 1977 עבד כרופא באוקראינה ואז עלה עם אשתו ובנו לישראל, והתיישב בגבעתיים, שם עבד 20 שנה, עד גיל 73, כרופא בקופת חולים לאומית וכמנתח בבתי החולים "מאיר" ו"שיבא".  

על שירותו במלחמת העולם השנייה הוא קיבל עשרות עיטורים ואותות. פעמיים אמור היה לקבל גם עיטור "גיבור ברית המועצות", אך זה נמנע ממנו בשל יהדותו. 

דגן היה גאה מאוד להשתייך לכמיליון וחצי לוחמים יהודים שהשתתפו בקרבות נגד הנאצים במסגרת צבאות שונים. לדבריו, בשנות המלחמה נפוצו שמועות כי היהודים מתחמקים מלהתגייס לצבא. ואולם, לדבריו, 26 מתוך 30 היהודים שלמדו עמו בכיתה בבית הספר, נפלו בלחימה והארבעה הנותרים היו נכי מלחמה.

את חלומו האחרון - לראות את פתיחת מוזיאון הלוחם היהודי, שהוקם בלטרון - לא זכה להגשים. קשיים תקציביים מונעים את השלמתו של המוזיאון, אשר מתעד את סיפורו של דגן ושל עוד כמיליון וחצי יהודים שלחמו בנאצים.

לצד היותו לוחם ורופא היה גם משורר וסופר. בספרו "ספוג מלחמה" קובצה חלק מיצירתו בתרגום לעברית, כולל שירו "חברי", מ-1944 (בתרגום של ולדימיר גלוזמן): "חברי - אל תסגוד לגסיסה שלך, אל תקרא לחבריך לשווא בדמך - בוא תועיל לי במשהו אחמם את ידי באדיו. על תבכה, אל תצעק - לא תינוק אתה, לא פצוע - הרוג, די לבכות... בוא אוריד מגפיך - לזכור אותך בדרכי מלחמה ארוכות".

הוא מת לפני שבוע והותיר את אשתו לודמילה, בן ושלושה נכדים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ