2017-1927 |

הלוחם שהורד משיירת הל"ה

גם 70 שנה אחרי האסון בו נהרגו 35 הלוחמים, נותרה כתעלומה הסיבה לכך שמפקד השיירה הורה למשה עטייה לרדת מהמשאית חרף היותו צלף מיומן. האם היתה בעיה עם הנשק או שמא פרשה רומנטית? סיפורו של הלוחם מכפר תבור שמת לאחרונה

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
משה עטיה
עופר אדרת
עופר אדרת

בינואר 1948 עלה הפלמ"חניק משה עטיה על המשאית שהובילה 40 לוחמים צעירים מירושלים לגוש עציון הנצור. באזור הכפר אבו גוש פקד מפקד הכוח, דני מס, על עטיה ועל לוחם נוסף לשוב על עקבותיהם.

הסיבה לכך נותרה בגדר תעלומה עד היום. במשפחתו של עטיה מכירים כמה גרסאות לסיפור. לפי הגרסה הרווחת, מס טען שאין ברשותו כלי נשק לעטיה ולחברו. אלא שעטיה עצמו העיד, בראיון לפלג לוי ב"תולדות ישראל", כי היו ברשותו רובה צלפים ותת־מקלע.

לפי גרסה אחרת, אשר נשמעה לימים מפי כמה מחבריו, חיילת של מס, שהיתה מאוהבת בעטיה, חשה שיש סכנה גדולה מדי בפעולה ושיכנעה את מס, שהיה מאוהב בה בעצמו, לשחררו בלי לשתפו בסיבה.

כך או כך, עטיה וחברו שבו על עקבותיהם ובהמשך הצטרפו אליהם שלושה לוחמים נוספים - פצוע ושני מלווים - כך שמתוך  40 החיילים שיצאו לפעולה במקור נותרו כעת רק 35 במחלקה. בטרם הגיעו אל יעדם הם הותקפו בידי המון ערבי ונהרגו. סיפורם, סיפור שיירת הל"ה, הפך לאחד המיתוסים המכוננים של מלחמת העצמאות.

"בלילה, מרחוק, שמענו יריות. רק למחרת נודע לנו שהם נהרגו", אמר עטיה. ממרחק השנים הוא סבר כי "יכול להיות שאפשר היה לעשות את זה אחרת" ומתח ביקורת על ההתנהלות של מס: הן על החלטתו שלא לאפשר לו ולחברו להצטרף לשיירה, חרף העובדה כי הוא היה צלף מיומן וחברו היה סייר - והן על המסלול שנבחר, אשר עבר ליד כפרים ערביים.

בגלל קוצר הזמן לא נמחק שמו של עטיה מרשימת הלוחמים שיצאו לקרב, ועם הגעת הידיעות על נפילת לוחמי הכוח שמו נכלל ביניהם. הידיעה על נפילתו נמסרה להוריו בכפר תבור, אך אביו סירב לשבת עליו שבעה וטען כי משה לא מת. בכל אותו זמן עטיה לא היה מודע למתרחש, והמשיך בלחימה להבקעת המצור על ירושלים. רק כעבור שבועיים, כאשר יצא לחופשה ופגש את הוריו, אשר התעלפו למראהו, נודע לו על הדרמה שהתרחשה בביתו.

עטיה נולד בכפר תבור ב-1927 למשפחה שמוצאה ממרוקו. אביו, מרדכי, נולד ב-1891 בבית הכלא בעכו, שם נעצרו הוריו בגין עלייה בלתי חוקית לארץ מיד עם עגינת האונייה שבה הפליגו לכאן. "הם עלו בעקבות להקת יונים שבאו למרפסת ביתם במרוקו, וניפנפו בכנפיהן לכיוון מזרח. הם האמינו שאלוהים רוצה שיעלו לארץ ישראל", סיפר עטיה.

גם מצד אמו, פרידה, היה בן למשפחה מרוקאית. היא נולדה בסוף המאה ה-19 למשפחת דהאן, שעלתה ממרוקו.  מרדכי ופרידה נישאו בטבריה ב–1909 ובהמשך עברו לכפר תבור. חמישה בנים ובת הביאו לעולם. משה עטיה היה אחד מהם. הוא למד בבית הספר היסודי בכפר ובכיתה ח' הצטרף לתנועת מכבי הצעיר שבראשה עמד שכנו, יגאל אלון, לימים מפקד הפלמ"ח. 

ב-1943 החל ללמוד במקווה ישראל והצטרף להגנה. בהמשך הצטרף לפלמ"ח והוצב כלוחם בחטיבת הראל. ב–1950 שוחרר מצה"ל והחל לעבוד כנהג אגד וכמדריך טיולים. בשירות המילואים עבר קורס קצינים ושירת בחטיבה 300 - יחידת מיעוטים של דרוזים, הודות לשליטתו בשפה הערבית ולקשריו ההדוקים עם ערביי המדינה.

במלחמת ששת הימים לחם ברמת הגולן, ולאחר המלחמה התמנה למושל סנטה קתרינה בסיני. לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים מונה לחבר בוועדה המצרית־הישראלית שסימנה את קו הגבול.

במלחמת לבנון הראשונה התמנה למפקד יחידת פינוי השלל. ב-1983, בגיל 56, חזר לשירות קבע ומונה למפקד מחנה המעצר "אנצר 7" בלבנון. בהמשך מונה לקצין האמל"ח של פיקוד מרכז. ב-1985 השתחרר וחזר לעבוד כמדריך טיולים.

"בעיני רבים הוא ייצג בהליכותיו את פרופיל הפלמ"חניק בן ההתיישבות העובדת - בן דמותו של הענק השרירי טוב הלב מ'ילקוט הכזבים' האגדי", אמר על עטיה ההיסטוריון ניר מן.

אשתו אביבה מתה ב-2013. עטיה מת בתחילת השנה בביתו בכפר תבור והותיר אחריו ארבעה ילדים, נכדים ונינים.

תגובות