2017-1921 |

כוכב הכדורגל מגטו טרזין מת בגיל 96

פטר ארבן שיחק בליגה שהקימו היהודים בגטו ואף תועד בסרט התעמולה הנאצי שצולם במשחק הגמר. "המשחק היה החיים שלנו", אמר. "אחרי מות" עם סיפור חייו של היהודי שרדף אחרי הכדור מול הנאצים

עופר אדרת
עופר אדרת
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
ארבן (סרט לראשו) במשחק ליגת טרזין
ארבן (סרט לראשו) במשחק ליגת טרזיןצילום: מתוך סרט תעמולה נאצי שצולם ב-1944 בגטו
עופר אדרת
עופר אדרת

ב-1942, כשהיה בן 21, גורש פטר אייזנברג (לימים ארבן), יליד העיר אוסטרבה בצ'כוסלובקיה, לגטו טרזין. הנאצים ריכזו בגטו אנשי רוח, אמנים, פוליטיקאים ויהודים מפורסמים אחרים, כדי להציג מצג שווא באשר לגורל הטוב המצפה ליהודים המגורשים מאירופה. לתושבי הגטו, שכונה "יישוב לדוגמה", התירו הנאצים לנהל חיי חברה, תרבות וספורט, בטרם נשלחו רובם אל מותם.

לצד תזמורת ותיאטרון, פעלה בגטו גם נבחרת כדורגל, ליגת טרזין, שכללה שחקנים, שופטים ואוהדים, כמו כל ליגה נורמלית. משחקיה נערכו מדי שבוע, ביום ראשון. הליגה הורכבה מ-12 קבוצות כדורגל, שייצגו מקומות עבודה שונים בגטו, בהם "התובלה", "מחסן הביגוד", "טבחים וקצבים", "חשמלאים", "הטיפול בנוער" ו"הדאגה לילדים".

ארבן, משמאל, במשחק של ליגת טרזין. צילום מתוך סרט תעמולה נאצי שצולם במקוםצילום: נחלת הכלל

ארבן, שהיה ספורטאי מגיל צעיר, ועסק בסקי, הוקי קרח, אתלטיקה וכדורגל, המשיך לעסוק בספורט גם בגטו. הוא עשה זאת בעידודו של המתעמל ואיש החינוך היהודי-גרמני פרדי הירש, שריכז את תחום החינוך הגופני בגטו, ונרצח בהמשך באושוויץ.

לליגת טרזין צורף ארבן במקום שחקן אחר, אשר הועלה על טרנספורט ו"נשלח למזרח". ב-1943, ככל שגברו הטרנספורטים, הצטמצמה הליגה ונותרו בה רק שישה מועדונים. בגלל המגרש הקטן המשחקים נערכו בשביעיות. "האווירה היתה כמו במשחקי ליגה אזרחיים", כתב ארבן בספרו "בעקבות עצמי". "מסביב למגרש ישבו אלפים-אלפים, וצעקו 'עוד גול אחד, עוד גול אחד'", תיאר. בליגה שיחקו שחקנים מקצועיים, חלקם בעלי שם, שאלמלא המלחמה והשואה היו עשויים לפתח קריירה בינלאומית, ולזכות לתהילת עולם.

צילומי סרט התעמולה ב–1944צילום: ארכיון בית טרזין

הוא עלה למגרש כשהוא עונד טלאי צהוב ומטפחת על הראש, נגד הזיעה ובגלל שיערו הארוך. "כששיחקנו, פתאום יצאנו מהבעיות של הגטו. המשחק היה החיים שלנו", אמר. "היינו חביבי הקהל וכולם הכירו אותנו", סיפר. "היינו אהודים כל כך... עד שרצו אחרי, וביקשו חתימות", הוסיף.

ארבן בראיון לערוץ 2

אשתו, אווה, שהיתה אז ילדה כבת עשר, וצפתה בו בזמן המשחקים, סיפרה בעבר: "היו לו הרבה מעריצות. כשהוא נכנס לחדר, מתוך חמש בנות שהיו שם, שבע היו מאוהבות בו. הוא היה כוכב ללא ספק". לדבריה, "היינו ילדות, אבל הלכנו לראות, כי אלה היו בחורים יפים. זה היה משהו נורמלי פתאום בתוך הלא-נורמליות הזאת, בחיים האפלים האלה. לרגע לא היית בגטו".

ב-1944 לוהק בכפייה להשתתף בסרט תעמולה נאצי שצולם בגטו, בניסיון להזים את "השמועות" על מצבם של היהודים שגורשו למחנות. ארבן צולם כשהוא מבלה בבית קפה, משתתף בתחרות ריקודים ומשחק בגמר ליגת הכדורגל. "הכל היה מבוים ואנחנו שיחקנו", סיפר. עקבותיו של הסרט נעלמו והיום שרדו ממנו רק קטעים קצרים. הבמאי, קורט גרון היהודי, שעבד בפיקוח הצמוד של אנשי האס־אס, נשלח יחד עם רוב המצולמים בסרט לאושוויץ.

ארבןצילום: המשפחה
כתבה על ליגת טרזין - ערוץ 1

זה היה גם גורלם של ארבן ואמו, קלרה לבית קאסלר (אביו, ארתור אייזנברג, מת לפני כן). ארבן שרד את המחנה. אמו נרצחה בו.

ב-1948, בפראג, פגש את אווה, הילדה שצפתה בו בעת משחקי הליגה בגטו. "הלכנו לקהילה היהודית, כדי לשמוע את בן גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל. פטר, שהכיר אותי בתור ילדה מהגטו, ראה אותי כעת כנערה עם ליפסטיק ועקבים, נדלק ו...המדורה בערה 68 שנים", סיפרה אחרי מותו לרדיו "קול רגע".

בהמשך עלו השניים לישראל והקימו משפחה. ארבן עבד בחברת "יובל גד" באשקלון, והיה שותף להנחת קווי המים בנגב. בהמשך עבד כקבלן עצמאי ברחבי הארץ. הוא הותיר אל אשתו אווה, שלושה ילדים, נכדים ונינים.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ