בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

2017-1914

בת ה-103 שהיתה "מכשיר ההקלטה" של דור שלם

מקום המדינה ועד המאה ה-21, מבן גוריון ועד אהוד ברק: הקצרנית ליזה שבץ תיעדה את ישיבות שרי הביטחון. "ראיתי הכל, רשמתי הכל, ושתקתי", אמרה. בטרם מותה, מת גם המקצוע שלה. "עבודתנו נותרה היסטוריה, כמו מאותתי המורס ושולחי הטלגרף"

5תגובות
שבץ בעבודתה
המשפחה

עליזה (ליזה) שבץ, שנפטרה בשבוע שעבר בגיל 103, צלולה ובריאה, זכתה לתעד מקרוב את האירועים החשובים ביותר בתולדות המדינה. "חיי שזורים בחיי המדינה כמו מקלעת. הייתי שם, בחדרי הישיבות של הדיונים הדחופים. הייתי שם ברגעים של ההחלטות הגורליות, ברגעי האכזבה והשמחה, ברגעים הנוראים של השכול", כתבה בספר זכרונותיה, "במו ידיה".

שמו של הספר רומז למקצוע הייחודי שבזכותו שמעה את הסודות הכמוסים ביותר של המדינה במשך עשרות שנים. שבץ היתה קצרנית, שרשמה את הדיונים שהתקיימו במשרד הביטחון. "ראיתי את מנהיגי האומה בסערת רגשותיהם, ראיתי אותם ברגעי התלבטות, ראיתי אותם מתווכחים בלהט, ראיתי הכל, רשמתי הכל במחברת הקצרנות שלי ושתקתי", כתבה.

בשנותיה האחרונות
המשפחה

"ראיתי את בן גוריון, משה דיין, שמעון פרס, לוי אשכול, משה ארנס, רבין, ראשי הממשלה ושריה בגדולתם ובחולשותיהם, אנשים בשמחה ובעצב, בבריאות ובחולי. רשמתי הכל, ושתקתי", הוסיפה.

היא נולדה למשפחת ולבל ב-1914, כמה חודשים לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעיירה לונה, שהיתה אז שטטל בפולין והיום היא בבלארוס. בצעירותה למדה בגימנסיה העברית בביאליסטוק בכיתה עם יצחק יז'רינצקי (לימים: ראש הממשלה יצחק שמיר). "יותר משהיה עסוק בשיעור, היה עסוק בצמתי. בהיותו שובב לא קטן, טבל את קצה צמתי הבלונדינית בקסת הדיו שלו וצייר לו בעזרתה ציורים להנאתו", כתבה. ב-1934 עלתה בגפה לארץ ישראל.

שבץ (מימין) עם חברות וחברים בלונה בפולין, משם עלתה לארץ
המשפחה

כשחיפשה עבודה בתל אביב, נרשמה לקורס הקצרנות של יעקב מימון, אשר לימד את השיטה המאפשרת לכתוב במהירות רבה דברים שנאמרים בעל פה באמצעות שימוש בסמלים ובסימנים ייחודיים. אלה מהווים צופן מיוחד, אותו ניתן לפענח לאחר מכן.

בילדותה בפולין, לפני העליה לארץ
המשפחה

בתום הקורס החלה לעבוד כקצרנית בוועד הלאומי, מועצת "המדינה שבדרך", בהנהגתם של יצחק בן צבי, לימים נשיא המדינה, ודוד רמז, לימים שר בממשלות ישראל. "בימים ההם לא היו מכשירי הקלטה. היינו אנחנו מכשירי הקלטה של חדרי הישיבות", כתבה.

אמה, אלקה לבית ארקין
המשפחה
אביה, יעקב
המשפחה

בזמן מלחמת העולם השנייה תיעדה את ישיבות הוועד שעסקו בחשש מפלישת צבא גרמניה לארץ ישראל. "כתבתי את הפרוטוקולים של הדיונים הסוערים בדבר האמצעים שיש לנקוט על מנת להתגונן מפני האפשרות הנוראה הזו", כתבה. באותו זמן בדיוק נשלחו אביה יעקב ואחותה רחל אל מותם באושוויץ.

לסיכום הישיבה האחרונה של הוועד הלאומי הכתיב לה רמז את המשפט הבא: "כפי שהנחל נשפך אל הים, כך הוועד יישפך אל מדינת ישראל". אלא שעל השמחה שבהקמת המדינה העיבה לרגע העובדה כי איבדה את מקום עבודתה. "האירוע הגדול בחיי המדינה הותיר אותי ללא עבודה", כתבה.

ואז, ביולי 1948, בעיצומה של מלחמת העצמאות, נקראה על ידי מזכירות הממשלה לעבוד כקצרנית במשרד ראש הממשלה. ביומה הראשון בקריה בתל אביב, בעודה מחפשת את משרדו של בן גוריון, נתקלה  בדוד רמז, שר התחבורה, אותו הכירה מימיהם בוועד הלאומי. כך קרה, שבמקום לעבוד אצל "הזקן", תיעדה ישיבות אשר עסקו בסלילת הכבישים הראשונים של המדינה, בפיתוח התחבורה הציבורית ובהקמת אל-על.

ראיון עם שבץ / תולדות ישראל. לחצו לצפייה:

בדירתה ביפו הותקן אז מכשיר טלפון - "עניין נדיר ביותר", כדבריה. כך יכלו להזעיק אותה בלילות לישיבות דחופות.  אחרי מותו של רמז עברה לעבוד בבניין בן השלוש קומות שניצב בכניסה לקריה - משרד הביטחון. "ישבתי בלשכתו של בן גוריון ושמעתי את הדיונים הדחופים והסודיים ביותר בענייני ביטחון המדינה. דנו שם בפעולות שהיו ובפעולות שיהיו, הוציאו אישורים דחופים למבצעים צבאיים בארץ ומעבר לגבול, החליטו החלטות של חיים ומוות", כתבה.

"רשמתי סטנוגרמות בישיבות של אנשי המשרד עם אנשי הצבא והמודיעין, בפגישות בארבע עיניים ובפגישות בדלתיים סגורות. הייתי עדה לוויכוחים ושמרתי על דיסקרטיות וסודיות מוחלטות", סיפרה. באחד הימים, כשבן שיחו של בן גוריון ביקש ממנה לצאת מהחדר, השיב לו ראש הממשלה, לדבריה, "אתה חופשי לדבר על הכל. ממנה לא יצא שום דבר החוצה".

עם בעלה יהושע ובתם התינוקת אלה, 1943
המשפחה
עבודת הקצרנות, דוגמה
ליזה שבץ

הישיבות אותן רשמה התקיימו במשרד בקריה, במשרד ראש הממשלה בירושלים או בביתו של בן גוריון בשדרות קק"ל בתל אביב (היום: שדרות בן גוריון), שם זכתה להכיר גם את אשתו, פולה. בספר זכרונותיה כתבה כי באחת הפעמים הגישה לה תותים, ואמרה: "זה נשאר לי מאתמול, היה פה דאג המרשלד, המזכיר הכללי של האו"ם".

בתקופת הפדאיון ופעולות התגמול היה עומס בעבודתה של שבץ. בספרה כתבה: "לעיתים קשה היה להיות במוקד ההתרחשויות. יצאתי מישיבות דרמטיות וסוערות נרגשת, מתקשה להירגע. הדברים ששמעתי ניקרו במוחי ולא עזבו אותי".

את ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול תיארה במילים חיוביות. "אדם שקול וקר רוח, מנהיג אמיתי, בעל תבונה עמוקה, אנושיות, חום, היגיון בריא וחוש הומור של אנשים חכמים". את הדיונים שקדמו לפרוץ מלחמת ששת הימים רשמה בדייקנות. "שמעתי את כל התוכניות האפשריות בישיבות שרי הממשלה עם הרמטכ"ל רבין וראשי הצבא. ראיתי את אשכול במצוקתו, ראיתי אותו כששמר על קור רוחו וראיתי אותו בכניעתו לדרישה למנות את דיין לשר הביטחון במקומו", כתבה. 

אחרי הניצחון המהיר תיעדה את הישיבות שהוקדשו לארגון הכוחות והממשל "בשטחים שנפלו לידינו". מתקופה זו היא זוכרת "אופוריה של ממש" ו"מעט מאוד ביקורת". בספרה העידה, כי "בתוך כל זה, הייתי אני מציאותית", ופירטה: "הבנתי שהיתה פה מלחמה, שנהרגו כאן אנשים משני הצדדים, שנוצר מצב חדש שלא ברור כיצד נתמודד איתו. לא הייתי באופוריה ולא הייתי שיכורת ניצחון".

שבץ רושמת את דבריו של דוד רמז בוועד הלאומי
המשפחה
עם מרדכי ציפורי, סגן שר הביטחון
המשפחה
עם שר הביטחון ארנס
המשפחה

גם את המלחמה הבאה זכתה לתעד בכתב. עם זאת, לישיבה שכונסה בשעת בוקר מוקדמת של יום כיפור שנת 1973, לא הוזמנה. "אולי לא רצו להפריע את שלוות יום הכיפורים שלי ואולי העדיפו שלא אהיה בחדר ושהדברים לא יירשמו מילה במילה. הישיבה הקריטית הזו נותרה בדפי ההיסטוריה בסיכומים כלליים בלבד, ללא סטנוגרמה. הוויכוחים הנוקבים והדעות המנוגדות לא נשמרו כלשונם", כתבה.

בשעות הצהריים הוזעקה לעבודה. "ידיעה רדפה ידיעה. אני יושבת ורושמת את הפגישות הבהולות. אריק שרון מופיע במשרד עם תחבושת על המצח. המשרד כמרקחה. זמן רב לאחר המלחמה עוד יכולת לחתוך את האוויר בסכין", תיארה.

בהתייחסה לשר הביטחון, משה דיין, כתבה: "ראיתי את דיין בשעותיו הגדולות, מוליך את הצבא לניצחון בששת הימים. בשעותיו הקשות, כשהבין שטעה וכשהבין שהוטעה, ושנתקף חולשה והתאושש וקם במלחמת יום הכיפורים. ראיתי אותו יוצא מן המשרד עם תיק הראיות לדיוני ועדת אגרנט, ואוסף את חפציו בפנים חתומות ומתפטר מתפקידו בעקבות דו"ח הביניים שלה".

במלחמת לבנון הראשונה רשמה את הישיבות של שר הביטחון, אריאל שרון, וזכרה "כיצד הייתי מתאבנת כשהיו מוסרים את מהלך הקרבות ואת החללים שנפלו". ב-1996 יצאה לפנסיה אך המשיכה לעבוד בהתנדבות עוד כמה שנים עד לתקופתו של אהוד ברק בראשות המשרד.

עם עזר וייצמן
המשפחה
עם בן גוריון
המשפחה
עם שמעון פרס
המשפחה

המקצוע שליווה אותה כל חייה עבר מן העולם עוד בחייה. "הופעתם של מכשירי ההקלטה והמחשב הותירו את המקצוע מחוץ לתמונה. יצאתי לפנסיה בדיוק בזמן. איש לא זקוק עוד לעבודתם המדויקת ורבת הכישורים של קצרנים וקצרניות כמוני. עבודתנו נותרה על גבי דפים ישנים בארכיונים ובספרי ההיסטוריה, כמו עבודתם של מאותתי המורס ושולחי הטלגרף", כתבה.

בעלה, יהושע, מת ב-1973. היא הותירה שתי בנות, ארבע נכדות ושבעה נינים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו